"על שמשת הרכב של פנחס שוכנות שתי מדבקות. אחת של עפרה, היישוב הראשון שייסד בבנימין, והשנייה של נחל־עוז, קיבוץ של התנועה הקיבוצית שסייע לשקם". במשפט הזה נפתח אחד הפרקים האחרונים בספר 'ציר ולרשטיין' (ידיעות ספרים), הביוגרפיה החדשה של פנחס ולרשטיין שכתבה בכישרון רב עפרה לקס.
ולרשטיין מוכר בעיקר כאחד ממחוללי ההתיישבות בחבל בנימין, ומראשי מועצת יש"ע יותר משלושים שנה. הפרק שלו כרפרנט לענייני התיישבות במשרד לפיתוח הנגב והגליל מוכר פחות, אבל משמעותי ומלמד על האיש לא מעט. ולרשטיין גויס בשנת 2011 בידי השר סילבן שלום כדי לתרום מניסיונו ביו"ש להבאת אנשים לנגב ולגליל. הוא סייע לכפרי הסטודנטים של עמותת 'איילים' בדרום, ושכנע את תושבי המושבים בצפון לפתוח הרחבות ביישוביהם, אך גולת הכותרת של עשייתו הייתה העתקת מודל הבתים של 'אמנה' ליישוב נחל־עוז שבעוטף עזה. אחרי חצי יובל שבו לא נבנו בתים בקיבוץ, גייס ולרשטיין את 'אמנה' לבניית בתי אגודה בנחל־עוז, בשיטות שכבר הוכיחו את עצמן ביו"ש.
בהמשך סייע ולרשטיין לקיבוץ להשתקם מנטישת משפחות בעקבות מבצע צוק איתן, ובקליטת מכינה קדם־צבאית שהזרימה לקיבוץ דם חדש וצעיר. ולרשטיין מספר ללקס שאחד הרווחים שלו מהעבודה עם הקיבוצים היה היציאה מאזור הנוחות הדתי־ימני, והחיכוך עם אנשים משבט אחר בחברה הישראלית. גם הקיבוצניקים, שלא היו רגילים לעבוד עם מתנחל דתי, הושפעו לחיוב מהמפגש, והקשר החם של ולרשטיין עם אנשי נחל־עוז נמשך גם היום.
חשבתי על ולרשטיין השבוע, לאחר הפסדו של אורי אריאל לבצלאל סמוטריץ' בבחירות על ראשות האיחוד הלאומי. למרות ההבדלים ביניהם, בתחום העבודה עם שבטים אחרים אריאל שייך לזן של ולרשטיין. גם הוא, בתפקידיו השונים, הצליח לייצר שיתופי פעולה בוני אמון עם קהלים שמחוץ לציונות הדתית. הוא עשה זאת בתחום הגרעינים החברתיים, בחיבור אמיתי עם הגרעינים המשימתיים של בוגרי תנועות הנוער החילוניות; הוא עשה זאת בתחום המגזר הבדואי, כשהבין את הצורך לבנות אלפי בתים ברהט ובלקיה, ולא רק להרוס בתים לא חוקיים בפזורה; והוא עושה זאת גם בחייו האישיים, כמי שחי בקהילת כפר־אדומים, המשותפת לדתיים ולחילונים.
על סמוטריץ' עוד מוטלת חובת ההוכחה בנושא הזה. כמנהיג מפלגה, יש לקוות שגם הוא יוכיח שהוא יודע להיות ממלכתי ולעבוד יחד עם שבטים אחרים בתחומים כמו התיישבות ועשייה חברתית. בשביל שיתוף פעולה כזה צריכים להפנים שלמרות ההשפעה והבולטות של הציבור הדתי־לאומי בתחומי עשייה מגוונים שסמוטריץ נוהג להשתבח בהם לעיתים קרובות, הציבור הסרוג איננו סוחב את האלונקה לבדו והוא לא השחקן היחיד במגרש. גם במגזרים אחרים בחברה הישראלית יש אידיאולוגיה, ערכים ועשייה, וכדי להשפיע ולחולל שינויים גדולים צריך ליצור חיבורים ולשתף פעולה.
הבחירה באופיר סופר למקום השני ברשימת האיחוד הלאומי היא בשורה משמחת ומרעננת. סופר, מזכ"ל המפלגה, מביא איתו, לצד העמדות הלאומיות, גם מטען חברתי פריפריאלי. הוא האיש שיזם לפני כמה חודשים את כתיבת המצע החברתי של האיחוד הלאומי. המצע המדובר כולל גם סעיפים חשובים העוסקים בהרחבת שירותי הרפואה בדרום ובצפון ושיפורם, שינוי מנגנון התקצוב של מוסדות הרווחה העירוניים, ויצירת מרחבי תעסוקה ויזמות בפריפריה.
כתושב המושב טפחות שבגליל, וכמי ששימש מנהל פרויקטים במשרד הנגב והגליל, סופר מודע היטב לצורכי הפריפריה. לא במקרה הוא התעקש לקיים את ועידת האיחוד הלאומי האחרונה, שהוקדשה לסוגיות חברתיות, בעיר עכו ולא במרכז הארץ. ייצוג נוסף לפריפריה ברשימה החדשה של האיחוד הלאומי, במקום פחות ריאלי, הוא יוסי כהן מאשקלון. בסך הכול, חברי האיחוד הלאומי בחרו השבוע רשימה מגוונת. הזרקור עובר עכשיו לחבריהם מהבית היהודי, ויש לקוות שגם שם ישכילו ליצור רשימה הטרוגנית שתבטא את מגוון הדגלים שהציונות הדתית מבקשת להניף.
לא שכנה, שכונה
שוב יוצא לדרך קמפיין למיזם נדל"ן יוקרתי, שמנסה להסתיר מהציבור את שם העיר שבה הוא מוקם. על פי מודעות השיווק, 'חלומות אור ים', פרויקט חדש של חברת 'שיכון ובינוי', נבנה בקיסריה. הפרויקט ממותג בעורמה כ'שכנה החדשה של קיסריה', אלא שבמציאות מדובר בשכונה חדשה של אור־עקיבא. בפרסום נכתב שהדיירים העתידיים ייהנו ממיקום מצוין ונגיש לצירי תחבורה ראשיים, "רק 5 דקות נסיעה ממוקדי התעסוקה והבילוי המרכזיים בפארק העסקים קיסריה". גם בסרטון התדמית, הנמשך שתי דקות וחצי, לא נאמרות אפילו פעם אחת המילים 'אור־עקיבא', העיר שבה יגורו תושבי הפרויקט החדש. אם מתאמצים אפשר למצוא במודעות את סמל העיר אור־עקיבא, אבל ב'שיכון ובינוי' ישמחו אם לא תתאמצו.
כבר כתבתי כאן על הנושא כמה פעמים. משווקי כרמי־הנדיב ביקשו להסתיר את קריית־מלאכי, יוזמי אחוזת־נריה החביאו את העיר לוד ובוני כרמי־גת ביקשו לנתק עצמם מקריית־גת. ההתכחשות ליישובים הוותיקים בשיווק השכונות החדשות שלהם מבטאת ניסיון אליטיסטי להחביא יישובים עם דימוי מורכב, ולמעשה להתכחש לקיומם. שיפור תדמיתן של עיירות הפריפריה לא יתרחש כל עוד קברניטיהן יאפשרו לחברות הבנייה והשיווק להתבייש בהן ולהסתיר את שמן.
אבל אפשר גם אחרת. לפני כשנה וחצי כתבתי נגד קמפיין של משרד הבינוי והשיכון, ששיווק את פרויקט נווה־שמיר כיישוב חדש, בלי להזכיר בשום מקום במודעות־הענק שמדובר בשכונה חדשה של בית־שמש. כששוחחתי על המודעה עם עליזה בלוך היא אמרה לי: "במודעה הזאת משרד השיכון משדר לי שאני גרה במקום לא טוב, ושאני אמורה כנראה להתבייש בו". חלפה שנה וחצי, והיום בלוך היא ראש עיריית בית־שמש. במודעת השיווק החדשה של נווה־שמיר, שפורסמה בימים האחרונים, נכתב באותיות גדולות שמה של העיר בית־שמש. שינוי תדמיתה של עיר מתחיל בעבודה על הדימוי העצמי.
משיכון ובינוי נדל"ן נמסר: "בפרסומי החברה השונים מצוין מפורשות ובמיקומים בולטים כי חלומות אור ים, הזוכה לביקוש רב ויוצא דופן, ממוקם בשכונת אור ים החדשה באור־עקיבא". 
