אורי אריאל בן 66. כבר לא אדם צעיר בלשון המעטה, אך עדיין לא מקרה גריאטרי. הוא בן גילו של עמיר פרץ, צעיר בכשלוש שנים מבנימין נתניהו, שהקדמת הבחירות בחצי שנה חסכה ממנו את הצורך להתמודד על הנהגת המדינה בגיל 70. מי שמכיר אותו יודע שהוא חרוץ בלתי נלאה. כשכיהן כשר שיכון נהג להגיע ללשכה גם במוצאי שבת. לצערי איני יודע אם נוהל העבודה הזה נמשך בתקופת כהונתו כשר חקלאות. אני מקווה שלא.
גם בצלאל סמוטריץ, שבחודש הבא יהיה בן 39 גרידא, הוא פצצת אנרגיה. חדוות העלומים שסחפה את מפלגתו הקטנה הביאה להמלכתו עליה ביום שני בערב. עד אותו רגע דרמטי לא הוחצנה אף פעם מחלוקת רעיונית בינו לבין אריאל. ספק אם התגלעה מחלוקת כזאת גם בחדרי חדרים. אבל החברים רצו דם חדש, מעיין נעורים מבעבע. לכן הם פיטרו את אריאל ברוב משפיל, והכתירו את סמוטריץ.
מבחינה פוליטית סביר להניח שנהגו בתבונה. בישישים חוכמה, כתוב באיוב, אך בצעירים תקווה. למפלגה דתית־לאומית בראשות סמוטריץ נשקפים סיכויי הצלחה נאים יותר ממפלגה כזאת בראשות אורי אריאל. המנהיג הצעיר ודאי בחיר יותר מכל המועמדים ששרדו בבית היהודי השכן, אחרי נטישת ההורים נפתלי בנט ואיילת שקד. אם הוא אכן יצליח להתאחד עם חבורת איתמר בן גביר ואלי ישי, בוחרי הימין יתגמלו אותו בהתאם, לשמחת לבו של בנימין נתניהו.
השמועה אומרת שגם נתניהו מעריך מאוד את כישורי סמוטריץ, ובכל מקרה מעדיף בית יהודי גדול על פני ימין חדש גדול. סמוטריץ, להבדיל מבנט, אינו לוטש עיניים לתיק הביטחון, עדיין לא. הוא יהיה שר שיכון מצוין. לאנתרופולוגים של הציונות הדתית תהיה אז סיבה טובה לקבוע בנחרצות אקדמית שנוער הגבעות, במובן הרחב של המונח, מדיח את זקני סבסטיה. מן הסתם הם יצביעו על הניצחון של סמוטריץ השבוע ועל נפילת הרשויות המקומיות ביו"ש לידי הצעירים כדי להגיע למסקנה שהמהפכה כמעט הושלמה: דור הסמוטריצ'ים התזזיתי מחליף את דור הוולרשטינים הממלכתי.
מטבע הדברים ונפש האדם זו לא רק תמורה ביולוגית, זו גם תשוקת טלטלה. שלמה פיוטרקובסקי, איש 'בשבע' ו'ידיעות אחרונות', תיאר אותה במדויק כשכתב השבוע ש"שכבת ההנהגה הצעירה של הימין האידיאולוגי ושל ההתיישבות ביו"ש, מצהירה באופן ברור שהיא לא באה לשחק בכללי המשחק הקיימים". השאלה היא מה הם סיכויי המשחק החדש, והאם אכן אבד הכלח על כללי המשחק עד כה. לדעתי, דעתו של זקן מופלג בוגר סבסטיה, עדיין לא אבד הכלח. הכללים הישנים פועלים היטב עד עצם החורף הזה. הם כבר הצליחו להביא עד סף ייאוש את חסידי חלוקת הארץ. הללו חוששים מסמוטריץ אבל עדיין מתוסכלים יותר ממעשי אבותיו.
מעבר לכך, חשוב להעיר שהכללים החדשים כביכול אינם כה חדשים. הם כבר נוסו אי אלו פעמים, ולא הניבו תוצאות מרשימות. בעמונה, למשל. לאחר פסיקת בג"ץ בעניין עקירתו של המאחז ההירואי, הגיעה ההנהגה הישנה של מתיישבי יו"ש למסקנה שאי אפשר להציל אותו. בשלב מוקדם יחסית היא הציעה להעתיק את עמונה לאזור שילה. אבל ההנהגה הצעירה דחתה את ההצעה בבוז. ראשי עמונה אף הודיעו לבג"ץ ששום הצעת פשרה אינה מקובלת עליהם. הם העריכו שהמדינה תיבהל ותתקפל. המדינה אמנם נבהלה, אך לא עד כדי כך נבהלה. בסוף היא שלחה משטרה, מיגרה בקלות את קיני ההתנגדות והגלתה את התושבים. ברוך השם ונתניהו הם גרים היום ביישוב חדש ליד שילה, שהוקם במיוחד עבורם על אפם וחמתם של השמאלנים העותרים, אבל כאמור זאת הייתה ההצעה המקורית של ההנהגה הקשישה. קל להוכיח זאת באמצעות עלעול ארכיוני בדפיו של העיתון הזה.
השתלשלות אירועים דומה נרשמה גם במגרון ובשכונת האולפנה בבית־אל. מפאת קוצר היריעה ועומק הפצעים לא ניכנס כאן לפרטים. רק נציין ש־300 הבתים המפורסמים בבית־אל שהובטחו בתמורה לפינוי השקט שם, קורמים עכשיו עור וגידים למרות כל הספקות בתבונת העסקה שהנהגת יש"ע הוותיקה רקמה אז עם השלטונות. מנגד, מפעל ההתיישבות ואתגרי הימין לא יצאו נשכרים מהמאבק העיקש של ההנהגה הצעירה על בתי דריינוף. בניגוד לצעירים, שמתרפקים על סיפורי סבסטיה, בוגרי סבסטיה עצמם הבינו בשלב מסוים שזו הייתה הצלחה חד־פעמית. אי אפשר לשחזר אותה בכל גבעה או מאחז במאה ה־21.
בצלאל סמוטריץ עצמו, אם נחזור לגיבור השבוע, הוא מאבות חוק ההסדרה. השבוע לפני שנתיים הצליח הח"כ הצעיר להעביר את החוק בקריאה שנייה ושלישית, חרף כל התחזיות של קטני האמונה הבאים בימים. באורח מופלא עלה בידיו לגרום לקואליציה להצביע בעד חוק שמאפשר את הגשמת מלוא החלומות הנדל"ניים של המתנחלים, בלי בג"ץ ובלי בצלם. דא עקא, החוק תקוע בבג"ץ כמעט מיום חקיקתו. הוא חוק נפלא על הנייר. שום מאחז בלתי מוסדר לא נושע ממנו, בינתיים. יתרה מזו, בגללו מתעכב יישומם של פתרונות הסדרה חלופיים, אמנם מתונים יותר אך גם מעשיים יותר. היועץ המשפטי לממשלה מתמהמה לקדם אותם מפני שטרם שכך זעמו על העברת החוק בניגוד לעמדתו. השאיפה הצעירה למצוינות התבררה כאויבת הטוב. סמוטריץ וחבריו ניצחו בכנסת והפסידו בשטח.
לפני כשבועיים התייצב סמוטריץ אישית למערכה שלישית בעמונה, שהסתיימה הפעם בקול ענות חלושה. לא ברור איזה טעם היה בה, אבל אולי יהיה אפשר להצביע על איזשהו טעם אם הוא יפיק לקח: סבלנות, הקשבה וענווה, במיוחד ענווה. זה יפה מאוד לנצח את אורי אריאל 40:83 במרכז האיחוד הלאומי, אבל המדינה אינה מרכז האיחוד הלאומי. כמו שרומא לא נבנתה ביום אחד, בצלאל, גם בניית ריבונות ישראל ביו"ש תיקח כמה ימים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, בעיקר מפני שהדרך הקצרה עלולה להיות ארוכה פי כמה.
