ייתכן שהחוקר שטען שהיה הראשון שערך גנטית תינוקות סובל מאפקט דאנינג־קרוגר אתי: הוא לא מודע לחוסר המודעות של עצמו. בראיונות ובסרטון פרסומי ביוטיוב הביע הו ז'יאנקואי את אמונתו שהניסוי שלו, שבו ערך גנטית שתי תאומות כדי שיהיו חסינות לנגיף HIV, ייזכר כמעשה חלוצי ונקודת ציון בקדמה הרפואית. שדה המחקר כולו גינה את המעשה כפשע לא אתי. אך למרות זאת, הסיפור צריך לגרום למדענים להסתכל במראה.
התשוקה לחלוציות היא חלק מהתרבות המדעית. הראשונים זוכים לתהילה, פרסום, פרסים וכוח. אנשים מקשיבים לחלוץ, בין שהשיפוט שלו נכון ובין שלא. אך לעיתים עבירה על החוקים נחשבת בטעות לחשיבה עצמאית והמצאה. החסינות בפני חוקים יכולה להיות משאב בחיפוש אחר ידע, אך ראו לדוגמה את ג'יימס ווטסון, שחזר לחדשות בזכות סרט דוקומנטרי חדש: ווטסון היה מהמנצחים במרוץ לגילוי מבנה הדי־אן־איי, אך הסגנון הנרקיסיסטי היהיר שעזר לו להאמין במקוריותו והביא אותו לגדולה, גם עלה לו בעבודתו והקנה לו מוניטין של גזען.
התחלתי לחשוב על תוצאות התחרותיות המדעית כששוחחתי על העריכה הגנטית עם הביואתיקאי ג'ונתן קימלמן מאוניברסיטת מקגיל. לדבריו, חוקר קפדני ובעל מצפון בריא ישפיע באופן חיובי על החברה, אך לעיתים תהיה לכך השפעה שלילית על הקריירה שלו. בתקשורת הציגו את הו כמדען סורר, אך זו לא הגדרה מדויקת: הוא שאב את האידיאה של מדען דגול מהתרבות הכללית. "חשוב לזהות שזהו אדם שלמד במוסדות אמריקניים חשובים, תוצר של המדע המקובל", אמר קימלמן. "זה לא אדם שלימד את עצמו בספר הדרכה חובבני ועבד מהבית".
קימלמן כתב ספר שעוסק בניסויי הטיפול הגנטי הידועים לשמצה מאוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1999. מחקרים על המקרה מראים כיצד ניגודי אינטרסים כלכליים ורצון להיות גיבורים דחפו את החוקרים שם לזרז את הניסויים בבני אדם. המחקר נעצר בפתאומיות לאחר שהטיפולים גרמו למותו של בחור בן 18, ג'סי גלסינגר.
לו איש לא היה מת, ייתכן שהיינו זוכרים את החוקרים כגיבורים. אולם ניסוי העריכה הגנטית של הו ייזכר כלא אתי גם אם התינוקות יישארו בריאות. התועלת שולית לעומת הסיכונים. כוונת הטיפול הייתה לחסן את התאומות מפני נגיף HIV, אך יש דרכים בטוחות בהרבה להימנע מזיהום.
מאמר באתר הרפואי STAT מצטט את דברי עמיתיו של ווטסון, שמנסים להבין כיצד אדם חכם כל כך יכול גם להיות חסר רגישות ועמיד כל כך בפני ממצאי המדע בנושא גזע, ובסופו של דבר הרסני. "התשובה טמונה בהישגיו ההיסטוריים של ווטסון – ובמיוחד בזיהוי מבנה הדי־אן־איי בשנת 1953 – והדרכים שבהן הגיע אליהם. הם ניפחו את אמונתו לא רק בגאונותו, אלא גם בדרך להצלחה: בהקשבה לאינסטינקט, בהתנגדות להסכמה הממסדית, ובהסתפקות בהצצה ליסוד העובדתי שהשדה המדעי בנוי עליו".
כלומר, ההתעלמות מאנשים אחרים עזרה לו להתקדם, וכשהסיכון השתלם הוא חיזק את ההשערה שהוא חכם יותר מכל אחד אחר. נרקיסיזם דומה מתגלה בראיונות עם קרי מוליס, שזכה בפרס נובל על עבודתו על תגובת שרשרת של פולימראז – דרך להכפיל סליל די־אן־איי שגרמה למהפכה במדע הפורנזי ובבדיקות גנטיות. בספרו משנת 1999, מולינס טוען ש־HIV אינו גורם לאיידס, ומוזר אפילו יותר, שפסיכולוגים הם אידיוטים כי הם לא נותנים די אמון באסטרולוגיה.
סיפור התינוקות שנערכו גנטית הופך למוזר יותר ויותר בכל יום, ולפי הדיווח העדכני ביותר הרשויות עשויות לדון את הו למוות. אין הרבה ראיות לכך, אך נראה שהקריירה שלו נגמרה. המסר נכון לא רק בשבילו, אלא למדענים בכלל ולכולנו: לא טוב לתגמל תעוזה בשדה המחקר הרפואי על חשבון אכפתיות והתחשבות.
