לפני שנים אחדות, בזמן הניקיונות לפסח, מצאתי להפתעתי עבודה סמינריונית שהגשתי בשנת 1980, השנה האחרונה שלי באוניברסיטה, ערב חזרתי בתשובה. שמה היה "יהדות וציונות חילונית – דיאלקטיקה וסינתזה". שכחתי ממנה לחלוטין. מה שהדהים אותי הוא שהספר שכתבתי 23 שנים אחר כך, "המהפכה האמונית", כבר היה כולו בעבודה הסמינריונית ההיא – זרע שעדיין לא נבט והתפתח. בשנת 1996, בגיליון מספר 3 של עלון "לכתחילה", כתבתי את המאמר "תחת חופה אחת – עלינו למחוק את המושגים 'דתיים' ו'חילוניים'". בעבודה, במאמר ובספר מככב רעיון יסודי אחד: החברה הישראלית עוברת תהליכים עמוקים של מעבר מחברה שמתאפיינת בדיכוטומיה של דתיים־חילונים לחברה שמתאפיינת בזהות היהודית.
אני לא מספר זאת כדי לפאר את שמי, ויאמינו לי קוראיי. אני מביא זאת כדי להוכיח עד כמה התהליך הזה, שבלעדיו גם אי אפשר להבין את הפרישה של בנט ושקד, הוא תהליך שורשי, עמוק ויסודי, העובר על החברה הישראלית מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, שסימנו את תחילת שקיעתה של הציונות החילונית. "המהפכה השקטה", קראנו לו במקום אחר. התהליך הזה בא לידי ביטוי בתופעה שהמנעד שלה מתחיל מדתל"שים ומגיע עד ל"מתחזקים" ול"כיפות שקופות", והיא מאפיינת היום את רוב הציבור היהודי בישראל, שכבר לא רואה בעצמו חילוני או דתי, אלא רואה בזהות היהודית את הגדרתו העצמית.
אבל הבנת שורשיותו של התהליך הזה חשובה מסיבה נוספת. רבים חושבים שהוא תוצאה של תעמולת ארגוני הקרן לישראל החדשה, אבל האמת הפוכה לחלוטין. התהליך הזה הוא הסיבה להופעתה של הקרן. פעילותם של ארגוני הקרן, שתחילתה בישראל היה רק במהלך שנות השמונים, היא התוצאה של התהליך הזה. היא הריאקציה, תגובת הנגד לתהליך, בניסיון נואש לבלום אותו.
הרשו לי לעשות את הלא מקובל, ולצטט את עצמי במאמר "תחת חופה אחת" מלפני 23 שנים. אני עושה זאת כדי שנבין מתוך הפרספקטיבה הרחבה הזו עד כמה כבר אז היו הדברים באוויר, ועד כמה התהליך הזה עמוק ויסודי לאין ערוך מהריאקציה של השמאל כלפיו, ושלכן הוא שינצח. "השמאל האידאולוגי, המונע מתוך חרדה משקיעתו הרעיונית והחברתית מצד אחד, ומעלייתה של היהדות ההיסטורית כאלטרנטיבה מאידך, מנסה לזרוע פחד, פירוד וניכור. את הציבור הכללי הוא מנסה להרתיע על ידי יצירת סטריאוטיפ מאיים של חרדים או מתנחלים. את הציבור החרדי והדתי הוא מנסה להפחיד על ידי יצירת סטריאוטיפ של הציבור הכללי כ'ישראלי' הרואה כל דבר יהודי כזר מנוגד להווייתו. אל לנו ליפול למלכודת הזו".
אבל היום אני רואה שאנחנו נופלים. כי כשאנחנו מסתגרים נוכח התופעה, מרחיקים ודוחים אותה באמת הבניין, ומגדירים כחילוני, דתל"ש או רפורמי את כל מי שאינו חובש כיפה או מורידה, אנחנו משחקים לידי ארגוני הקרן החדשה. זו בדיוק מגמתם. הם רוצים לחבק אליהם את הרוב הדומם הזה.
המשך ציטוט: "בדור שעבר תחם עצמו הציבור החרדי והדתי בחומה בצורה חד־משמעית ודחה מתוכו כל מי שלא קיבל על עצמו את ה'שולחן ערוך' במלואו. יהודי כזה הפך, לפעמים בעל כורחו, ל'חילוני'. נראה שגישה זו התחייבה בזמנו, כשהתרבות החילונית שלטה בכיפה, הזרימה החברתית הייתה לכיוונה, וההתגוננות מפניה חייבה הצבת מחיצה ברורה.
"כיום הזרימה החברתית הפוכה; ציבור הולך ומתרחב מחפש את זהותו היהודית. מנהיגות יהודית אשר רוח בה, היכולה להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אמורה להרחיב את המעגלים, להפיל מחיצות ולפתוח את הדרך לכל יהודי המכיר ביהדותו. עלינו לעבור מהפך נפשי, לפתוח את ליבנו בכנות ולתת לגיטימציה גם לציבור מסורתי, לזה ש'חוזר למקורות' ואף לכל מי שזהותו היהודית מתעוררת בו מחדש. בחיי הפרט, תישאר כמובן הנורמה של קבלת 'שולחן ערוך' במלואו, אבל היא צריכה להוות דוגמה אישית ולא דרישה אולטימטיבית.
"תפקידנו ליצור סולם חברתי חדש שראשו בשמיים – תלמידי חכמים ואנשי אמונה – אבל רגליו ניצבות על הארץ כך שכל יהודי יוכל למצוא עליו את מקומו, ומתוך כך לטפס בו. כך ייווצר מרקם חברתי רצוף שקדקודו הוא תלמידי חכמים יראי שמיים אשר מהווים דוגמה ומודל לחיקוי, ובעקבותיהם נמשך כלל ישראל". סוף ציטוט.
יש צורך בקווים אדומים, אבל הם לא צריכים להימתח בין הציבור הדתי לרוב היהודי, אלא בינו ובין השמאל הפרוגרסיבי. בעצם, אם נתבונן היטב, החברה הישראלית כולה חוזרת באופן טבעי אל המבנה המסורתי של עם ישראל, מבנה שלמזלנו נשמר היטב עד עצם ימינו אלה ביהדות המזרחית. אצלה אין דתיים וחילוניים; אצלה כולם יהודים. אבל כדי שזו תהיה החברה הישראלית, דרושים לנו גם תלמידי חכמים מהסוג של הרב עובדיה זצ"ל, שאינם חשים איום מהרוב היהודי הזה, אלא שמחים וגאים בו, אוהבים אותו ומחבקים אותו אליהם. תלמידי חכמים שאינם בזים ליהודים הטובים האלה, לא רואים בהם נפלים, ולא קוראים להם חילונים, רפורמים, או שאר כינויי גנאי מכפישים. הבו לנו את הרב עובדיה.
