בימים האחרונים נחשפה הוועדה לבחירת שופטים במערומיה לציבור הרחב. הוועדה שמופקדת בימים כתיקונם על מינוי שופטי ישראל הייתה מאז ומתמיד זירת התגוששות במאבקים למינוי שופט כזה ולחסימה של מינוי אחר, אולם איש לא ציפה לשפל שנחשף בשבוע שעבר.
הוועדה לבחירת שופטים בישראל מונה תשעה חברים ומורכבת מנציגים פוליטיים ומנציגים מקצועיים. ההרכב הזה מנסה לשקף השפעה של הציבור על מינויים לשפיטה באמצעות נבחריו, לצד מעורבות מקצועית של מי שמכירים את המערכת ואת התנהלותה. לגורמים המקצועיים בוועדה יש רוב מובנה: שלושה מחברי הוועדה הם שופטי בית המשפט העליון, ושניים הם חברי לשכת עורכי הדין. הנציגים הפוליטיים כוללים שני חברי כנסת, שלרוב נבחרים לפי מפתח של חבר אופוזיציה וחבר קואליציה, ושני שרים. אחד מהם, שר המשפטים, הוא יו"ר הוועדה.
כל ועדת מינויים היא גוף פוליטי, לא במובן המפלגתי של המושג אלא במובן המעשי. אבל הנרטיב שמערכת המשפט מבקשת להנחיל לנו כבר שנות דור הוא שבניגוד למערכת הפוליטית, שמניעיה מושחתים, נציגי מערכת המשפט נוהגים בשיקולים ממלכתיים ומקצועיים, ולכן יש להפקיד בידיהם את האחריות והסמכות למינוי שופטים ומשפטנים.
הנרטיב הזה מנותק מהמציאות. ריח השחיתות בפרשה הנוכחית עולה מכיוון גורם מקצועי בוועדה, יו"ר לשכת עורכי הדין; ויתרה מזו, דיווחים על ההתנהלות השגרתית של הוועדה, על המכרזים במערכת המשפט, על הנפוטיזם, על הוועדות למינויים מקצועיים בכירים בפרקליטות שנתפרו לפי מידה – כל אלה מלמדים על דרך ההתנהלות הרגילה של המערכת הזאת, בידיעת הגורמים הבכירים ובהנהגתם.
השחיתות הנוראה שהפרשה הנוכחית חושפת היא רק אפיזודה רגעית בעימות מתמשך על הלגיטימיות של נבחרי הציבור למנות את מי שיקדמו את השקפת עולמם. השרה איילת שקד העלתה את חמתם של מי שהתרגלו עד לא מזמן להיות בעלי הבית על המינויים, דווקא כי הצהירה על רצונה בשינוי ועשתה את שהבטיחה.
מנסים לשכנע אותנו שקיימת דיכוטומיה בין נבחרי הציבור, שמניעיהם לבחירה אינם כשרים, ובין המערכת המקצועית, ששיקוליה צחים כשלג. אך לנרטיב הזה, שתומכי ההגמוניה המשפטית מנסים לקדם, אין אחיזה במציאות. הניטרליות שהמערכת מתיימרת לפעול בשמה מתגלה פעם אחר פעם כקידום מי שמחזיק בעמדות ה"נכונות". לשם כך לא מספיקה מקצועיות משפטית ואופי שיפוטי. נדרשת גם הזדהות והיכרות עם "ערכי היסוד של השיטה", ערכים שהמשמעות שלהם שנויה במחלוקת ציבורית ופוליטית עמוקה.
כדי להבטיח את ההתאמה של השופטים לערכים הללו נוצרו במהלך השנים מנגנוני סינון כמו "קורס למיון שופטים", והופעלו ועדות עלומות שרק מי שעובר אותן יכול להתמודד על כניסה למערכת. למותר לציין שהמנגנונים הללו הוקמו ללא הסמכה חוקית ומתחת לרדאר הציבורי. המנגנונים עקפו את הוועדה למינוי שופטים והכתיבו את המועמדים שיובאו לפניה. כך סיננו השופטים, על סמך קריטריונים עלומים וחוות דעת קטלניות, מועמדים שלא יישרו קו עם השיטה עוד קודם לדיונים בוועדה למינוי שופטים.
אין מחלוקת שיש למנוע מינויים על רקע לא ענייני של מי שלא מקצועי דיו. השאלה הקריטית היא מה הם הקריטריונים הענייניים שצריכים לעמוד לפני הממנים. הנרטיב השקרי בישראל מזהה מינויים פוליטיים כמושחתים, אבל האמת היא שההבדל העיקרי הוא בכנות של נבחרי הציבור, האומרים בפה מלא ובגלוי מה הם הקריטריונים שמנחים אותם במינוי, בעוד הגורמים ה"מקצועיים" פועלים במחשכים. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, והשלב הראשון בחיטוי המערכת לאחר הפרשה הנוכחית מחייב את זניחתו של הנרטיב המשפטי שלפיו מינויים פוליטים הם מושחתים בעוד המינויים של המערכת ענייניים.
