לא הצבעתי מעולם לאורי אריאל, כלומר למפלגה שהוא ייצג או שעמד בראשה. ובכל זאת, פרדתו מהפוליטיקה הישראלית היא בעיניי רגע עצוב. כי אריאל נראה כאחד מהפוליטיקאים של פעם: איש שהפוליטיקה היא לא טעם חייו, או הדרך שלו להמשיך לבלוט אחרי שמיצה כבר את תחומי הסלבריטאות האחרים, אלא באמת אמצעי להגשים את תפיסת עולמו. ובעיקר, הוא אדם שפיו וליבו שווים.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–קמפיין בצבע חאקי: גנץ והזוהר הגנרלי
–איראן ניסתה להרתיע, חיל האוויר תקף בסוריה
–חודשו היחסים עם צ'אד: "ישראל פורצת לעולם המוסלמי"
–"אל תחשבו כי אם האדם חוטא הרי הוא אבוד"
חידה אחת תמיד העסיקה אותי ביחס לאריאל: האם הוא, בן טירת־צבי, שלא גדל במרכז הרב ובעולם הישיבות, באמת מרגיש נוח עם כל החרד"לים שמקיפים אותו, ועם מפלגה שקיבלה על עצמה לציית לדעת תורה. אני מנחש שלא. כמו שציר הזהות המרכזי של כלל הציונות הדתית הוא הציר הלאומי ולא הדתי, כך היה מוכן גם אריאל להקריב את תפיסתו הדתית המתונה יותר למען שותפות עם מי שיהיו נחושים כמותו במאבק על ארץ ישראל.
מהבחינה הזאת, הבחירה בבצלאל סמוטריץ' למנהיג האיחוד הלאומי מתאימה יותר. לא עוד מתח בין התפיסה הדתית שמשדר ראש התנועה, לפחות ברקע הביוגרפי שלו, ובין התפיסה של שאר החברים ושל רבני התנועה. סמוטריץ' הוא גם בן דור מתוחכם יותר: הוא בעל תואר שני במשפטים, כיאה למי שמבין שהמשפט הוא כיום אחת מחזיתות המאבק העיקריות בכל נושא שבו עוסקת החברה הישראלית. הוא מצטיין בשפת הגימיקים והשטיקים של הפוליטיקה החדשה, ובכלל זה במגוון אמצעי הביטוי שלה – מאמצעי התקשורת המסורתיים ועד פייסבוק, טוויטר וכל השאר. וכן, הוא בהחלט גם פרלמנטר חרוץ ובולט.
ובכל זאת, בחירתו של סמוטריץ' היא סימן לא טוב לציונות הדתית, אפילו מבחינה פוליטית. הצעיר שהציג את ההומוסקסואלים כבהמות, והוביל קו חרד"לי נוקשה שלפיו רק המוסד האנכרוניסטי המכונה רבנות ראשית ימשיך להוביל בלעדית את ענייני הדת במדינה, מייצג למעשה עמדות זקנות בעידן של דתיי הרצף.
סמוטריץ' הוא ללא ספק הפרלמנטר הבולט ביותר כרגע בין כלל חברי הבית היהודי, ולכן טובים סיכוייו לזכות בהובלת המפלגה כולה, על שני חלקיה. אבל אם התסריט הזה אכן יתממש, ואולי גם איחוד עם שותפים קיצוניים עוד יותר מבחינה דתית, כמו אלי ישי או עוצמה יהודית, יימצא הזרם המרכזי של הציונות הדתית בדילמה הולכת וגוברת. בסיס המצביעים, אנשים שפשוט אינם מעלים בדעתם אפשרות אחרת מלבד הצבעה למפד"ל, ממילא הלך והצטמצם בעשורים האחרונים. בשביל המפד"לניקים הישנים האלה, מודל ההזדהות הוא הדתי הנורמלי של אורי אורבך ז"ל – לא חרד"לי, לא ליברלי, פשוט הולך בתלם. הם עוד איכשהו היו יכולים לעכל את אורי אריאל, אבל ספק אם יוכלו לזהות את סמוטריץ' עם המודל הנורמלי. על אף כל כעסם על בגידת בנט ושקד, הם בהחלט יכולים למצוא את עצמם מצביעים להם, ולו מתוך כעס על הקצנת מפלגת הבית שלהם.
ועוד עניין חשוב: החלפת אריאל בסמוטריץ' מתוארת בימים האחרונים כמעבר בין־דורי: אריאל המפא"יניק, שיודע להסתדר עם השלטון, מוחלף בסמוטריץ', שאין לו שום בעיה להיות לעומתי לשלטון. אבל האמת היא שאת המרד האמיתי, הגדול באמת, כלפי פנים וכלפי חוץ, חוללו בני דורו של אריאל, והסמוטריצ'ים, מהבחינה הזאת, נטלו מן המוכן. אז נכון שאריאל וזמביש ואחרים כמותם הבינו ברבות השנים שתנועה ממוסדת שלה הרבה יישובים וצרכים, צריכה גם להסתדר עם השלטון ואינה יכולה רק להתנגח בו. יש לי רושם שבמשך השנים גם סמוטריץ' יאמץ את אותה גישה. רוצה לומר: לא פער דורי יש כאן, אלא פער בפוזיציה; פער בין מי שכבר נמצא בעמדת הנהגה ומחויב באחריות, ובין אופוזיציונר שיכול להרשות לעצמו דיבור לעומתי מתסיס ומלהיב.
בדיוק כמו שבני דורו של אריאל הזיזו את יוסף בורג, וסמוטריץ' מזיז עכשיו את אריאל, גם סמוטריץ' עתיד לגלות את המהלך הקבוע של הפוליטיקה: דיבור לעומתי מלהיב כדי להיבחר, דיבור פרגמטי כדי להישאר בעמדת הכרעה. גם הוא בוודאי ימלמל אז משהו כמו "דברים שרואים מכאן". וגם אותו יחליף בבוא היום הסמוטריץ' הבא. על דאטפת אטפוך.
