במאמרו בסוף השבוע שעבר, טען יהודה יפרח שקומץ של 50־70 נערים, עם אידיאולוגיה אנטי־ציונית, עושה מניפולציה על כל הציבור הדתי והימני באמצעות אנשי ארגון חננו ומפלגת עוצמה יהודית. לדבריו, הטענות המשפטיות והדיבורים על התעללות בנערים הם בעצם עבודה של "זרוע יחסי הציבור" של תג מחיר, שהצליחה לזכות בתמיכת כל הקשת בציבור הדתי בלי שהוא שם לב.
קודם כול, נכון שנערי תג מחיר מרוויחים מהמחאה הכללית. גם המונח "רוח גבית" לא רחוק מהמציאות בהקשר הזה. אבל הרשו לי לחלוק על הקביעות. לא מדובר בציבור טיפש שמופעל כמריונטה בלי לשים לב. לעניות דעתי, הציבור הדתי ברובו מרגיש שהנער שזרק את האבן הוא חלק ממנו. השב"כ פרסם את תמונת צלב הקרס על הדגל כדי לשנות את התחושה הזאת, כפי שיפרח הזכיר את חובת המרד. צריך להבין, התחושה הציבורית אינה מגיעה רק בגלל הכיפה או ההשתייכות המגזרית. אם במערכת היו מתעללים בפדופיל מורשע, או בנער עם כיפה סרוגה שרצח להנאתו יהודייה ברחוב, אולי היינו רואים על זה פסקה במדור המשפט של מקור ראשון. הציבור ברובו ממש לא עומד מאחורי זריקת האבן, אבל מרגיש שבמציאות של פיגועים רצחניים וזריקות אבנים יומיומיות מהצד הערבי, שכמעט אינן מטופלות, המעשה הזה הוא חריגה "קטנה" מהבסיס. בטח לא משהו שהופך את הנער הזורק לשווה ערך לטרוריסט או מחבל.
עוד הסבר הציע תומר פרסיקו בעיתון הארץ. הוא טען, ולא בפעם הראשונה, שהציבור ככללו מרגיש שהוא נושא שליחות גאולית לעם ישראל, והתחושה החזקה הזאת – כמו שהתבטא הרצי"ה, "אנו מייצגים באמת את עם ישראל" – מטשטשת לפעמים את השמירה על החוק, ובקצה, בשוליים, קרקע כזו מצמיחה תופעות כמו תג מחיר. השורש הזה, לדעת פרסיקו, הוא סכנה קיומית למדינה.
אבל יפרח ופרסיקו מפספסים את הנקודה החשובה: השב"כ הוא גוף לא מוסרי, שמשתמש בפרקטיקות שלא מקובלות במדינות נאורות. מול הטרור הערבי שמנצל בתי חולים כדי לפגוע במכוון באזרחים חפים מפשע, ומעמיד סכנה קיומית למדינה, אין לנו ברירה: תהיה זו התאבדות מצידנו לשמור על כללים שהצד השני מנצל כדי לפגוע בנו. אבל תג מחיר לא דומה לזה בשום אופן.
בתנ"ך מסופר על דואג האדומי, שבהתמודדות בין שאול לדוד הוא חרד לשלומה של הממלכה יותר מכל דבר אחר. הוא הלשין לשאול על אחימלך הכהן, שעזר לדוד בבריחתו. אחימלך כמובן לא הבין בכלל שהוא עוזר לדוד לברוח משאול. אבל בפרנויה שאחזה בשאול ודואג, מעשהו של אחימלך הצדיק את רצח כל נוב עיר הכהנים.
שחררו, חברים. הציונות הדתית עומדת איתן מאחורי הממלכה, יותר מכל ציבור אחר במדינה, גם אם היא מותחת ביקורת על התנהלות השב"כ. בגוש קטיף, למשל, העמדה הזאת הביאה לתמונות שכולנו זוכרים: מתיישבים שמחבקים את הכוחות שבאו לפנות אותם. דווקא עמידת היתר הזו, ותיאורה של מדינת ישראל כמשהו קדוש ואלוקי, יצרה תופעה הפוכה בשוליים – אנשים שמוכנים לבקר את מוסדות המדינה; ובקצה השוליים, אנשים שלא מרגישים חלק מהמדינה.
שב"כ גם חוקר את זרמי העומק בחברה הערבית ומנסה להשפיע בדרכיו הוא על עיצוב החברה הערבית כדי לשמור על ביטחון ישראל. אין שום הצדקה להתייחסות כזו כלפי הציונות הדתית. יתרה מזו, גוף חשאי שמתערב בעיצוב החברה בתוך מדינתו שלו הוא סכנה מהותית לדמוקרטיה, הרבה יותר מתג מחיר. מסע הדה־לגיטימציה כלפי הנהלת ישיבת פרי הארץ הוא בפירוש התערבות של גוף חשאי שלטוני בעיצוב החברה.
אסור לשכוח: הסכנה האמיתית למדינת ישראל, שמצדיקה מוסרית גוף כמו שב"כ, היא הטרור הערבי. תג מחיר לכל היותר יכול להבעיר את הטרור הערבי מוקדם מהצפוי. בדיוק כמו פתיחת מנהרות הכותל בזמנו. אל תתייחסו לתופעות הקצה אצלנו כחיזבאללה, גם אם סוציולוגים חושבים כך. לא הורגים את נוב עיר הכהנים בגלל חרדה מוגזמת לשלומה של הממלכה, וגם לא מענים נערים מאותה סיבה.
