משהו רע עובר עלינו ולא מהיום, ופרשת אפי נוה רק מבליטה את העניין הזה. קשה מאד שלא להבחין באוטומציה הריקנית שמאפיינת את השיח הישראלי סביב פרשת נוה. כמו בניסוי הידוע של איוון פבלוב ששימשו את הפסיכולוגיה המודרנית לקביעת קיומה של התניה התנהגותית, מהרגע שנחשפו החדשות כלפי נוה ניתן האות לקמפיינים פוליטיים מהסוג הבנאלי שהופכים את העיקר והחשוב לדבר מה זניח ונשכח.
כך התפצל הדיון באופן דיכוטומי לפי קו החלוקה של מתנגדי ותומכי השלטון הנוכחי. אלה הראשונים הביאו את הפרשה כהוכחה לעדות מרשיעה על רמת השחיתות של שלטון הימין ומבקשים למנף את הסיטואציה כדי לעצור את התהליכים המבניים שמובילה שרת המשפטים בשנים האחרונות בשמה של פרשנות מצמצמת ושטחית למושג 'האחריות המיניסטריאלית'. לעומתם, מתנגדיהם נאחזו בפרשה כדי לטעון לליקוי המאורות במערכת המשפטית הישראלית המעורבת בחקירות ראש הממשלה נתניהו, ולנצל את העניין כדי לנסות ולהקטין את משקלה הסגולי של המערכת הנתפסת בעיניהם כבלם בפני הנכחת מדיניות הימין בישראל.
כמו כל דיכוטומיה ואוטומציה של רעיונות, משהו בשיח הזה לוקה בחסר עד כדי כך שהוא הופך בשפת הכדורגל ל"גול עצמי". כלל הטיעונים הללו עמו נמצאים מראש במגירות ונשלפים בדיוק בשעה הנכונה ללא קשר לטיבו של אירוע, כחלק ממערכה פוליטית של כוח. קשה בהקשר הזה שלא לתהות עד כמה צדק הפילוסוף מישל פוקו כאשר הפך על ראשה את האמירה הידועה והמצוטטת של התיאורטיקן הצבאי קרל פון קלאוזביץ כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. פוקו היה זה שהצביע על כך שמצב המלחמה הוא מצב הבסיס הקיים בכל חברה ולא תוצאה של מצב אחר. וזו מתנהלת בין מוקדי כוח פוליטיים שונים העושים שימוש בכלים מגוונים במסגרת מאבקם על ההגמוניה, כולל כמובן בשיח הזכויות המוכר לנו.
זו כנראה גם מציאות חיינו והיא מועצמת בעת הנוכחית, גם על רקע מערכת הבחירות לכנסת, עד כדי כך שהיא גורמת להשטחה של הדיון המתנהל סביב פרשת נוה ולמסגורו הפוליטי. מעבר לכך, משהו בדיכוטומיה הזו שתוארה לעיל הוא לא מספיק רציני, מאחר וכל התבוננות על המציאות במונחים של שחור ולבן מחמיצה לראות מורכבות שבדרך כלל מאפיינת את חיינו.
המתבונן בפרשת נוה, צריך להסתכל גם על הזוויות שהן מעבר לעניין הפוליטי, ויש שתיים כאלה המתייחסות אליה כסוג של נייר לקמוס: הראשונה היא המשמעות האנושית הקטנה יותר, המתייחסת למכלול האירועים כביטוי ליסודות הטבועים במין האנושי. צדיקים גמורים לא נמצא כאן ובשום מקום אחר, ואפילו לא בעולם המשפטנים. אפי נוה וגם שאר המעורבים בפרשה לא המציאו את החתירה האנושית לכוח. הם אינם היחידים עלי אדמות שספוגים בתאוות, יצרים ושאר ירקות מעין אלה. הם ודאי גם לא בודדים במערכת בכמיהתם למימוש מיידי של מיני שאיפות, רצונות ומאווים.
אבל מעבר לכך, לפרשה הזו יש גם זווית שנייה ורחבה הרבה יותר ממידות העניין האישי, וכמובן זה הפוליטי. היא מייצגת משהו עמוק הנמצא ולא מהיום או אתמול בנבכי השיטה והמערכת שלנו המבוססים על רעיון הרישות החברתי. על המחוברות שלנו לבעלי כוח. על היכולת להפוך את חיינו למעין רשת פייסבוקית של קשרים, חברויות, אינטראקציות, היכרויות, וכמובן גם 'לייקים' שמקבלים משמעות שהיא מעבר לוירטואלית. כל אלה מבוססות על הגדרות שייכות שבטיות, על ענייני תן וקח פונקציונאליים וכמובן גם על יחסי כוח.
מה שאין בתוך המערכת, או ליתר דיוק מה שהולך ומצטמצם בשיטה הקיימת הם עניינים פעוטים לכאורה של מקצוענות, יכולות, כישורים ומועילות שאינם נמדדים במונחים של טובה אישית אם כי בערכים של טובת המערכת והקולקטיב.
לכן, דרכה של המיועדת לשיפוט בבתי הדין בישראל עוברת, לכאורה לפי הפרסומים האחרונים בעניין, דרך מתן טובות הנאה לגורם אחר, ולכאורה עתידה של משפטנית קשורה לפי פרסומים אחרים להתערבות בתהליכי ההסמכה של עורכי דין. בעניין הזה חשוב לומר את האמת המוכחשת. הדברים הללו אינם נוגעים לזהותה הפוליטית של השרה הממונה על מערכת המשפט וגם לא לזהות הפוליטית של השלטון המכהן או זה שיבוא בעקבותיו. התופעה שפרשת נוה חושפת נוכחת כשתי וערב בכל פינה במרחב הישראלי ומייצגות הרבה מעבר לפוליטיקה.
זו הסיבה שניתוב הדיון הציבורי והתקשורתי סביב הפרשה הזו רק לממד הפוליטי, עלול להתברר כהחמצה גדולה. ראשית, משום שהדבר מטשטש את הדבר החמקמק הזה שנקרא 'אמת', כלומר את סיבות העומק העומדות מאחורי התופעה, לטובת הסברים שטחיים ופופוליסטיים, בסגנון הידוע של 'כשלים בהתנהלות השרה הממונה'. שנית, משום שבסופו של דבר מיסגור הדיון לתוך הממד הפוליטי מונע מהמערכת לנקות את עצמה, לתקן את הליקויים ולהפוך את מודל התפעולי שלה ממודל המבוסס על חיבורים למודל המבוסס על מצוינות שצריכה ויכולה לשרת בסופו של דבר את כלל הצדדים.
הדבר החיובי בכל המציאות הזו הוא שלמרות האוטומציה הפוליטית שמכתיבה גם קוצר ראות בהתייחסות ובהתמודדות גם תהליכי העומק המתקיימים במערכת הישראלית, הרי שכלל הצדדים חולקים זה עם זה מכנה משותף עקרוני של חוסר נחת בסיסי מהמצב הקיים, ולכאורה אף רצון לעשות מעשה כלשהו כדי לשפר את הקיים. זה אולי לא הרבה, אבל גם לא דבר שצריך להמעיט בערכו ויש לראות בכך, אולי, נקודת התחלה בדרך לטיהור הגדול שצריכה לעבור המערכת הישראלית.
