בתוכנית הוותיקה של ירון לונדון בערוץ 10 אין כמעט דרך להבחין בין דעתו של המגיש ובין שירותי המידע שהוא אמור להביא לנו. "על ההבל הזה מכלה הממשלה את כוחותיה", כך פתח את תוכניתו ביום שני, לקראת ליל השימורים הפרלמנטרי של חוק המרכולים.
כמו שקורה ללונדון פעמים רבות, זה היה תיאור חד־צדדי משווע של הדברים. הממשלה אכן כילתה את כוחותיה על "ההבל הזה", אך בעיקר מפני שהאופוזיציה כילתה. המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ כפו על הממשלה ועל הכנסת את משאבי הזמן העצומים שהושקעו בהעברת החוק בשלוש הקריאות, שלא לדבר על המשאבים האחרים. מאמץ האדירים שלהן נגד החוק סותר את טענתן המפומפמת ש"הוא ממילא לא ישנה כלום". אם הוא ממילא לא משנה כלום, למה היה חשוב כל־כך לאופוזיציה לטרפד אותו? שיעבור, ויעלה אבק.
גם ראשי הערים שמיהרו להתקין חוקי עזר שיאפשרו פתיחת מרכולים לפני כניסת החוק לתוקפו, חיוו בכך את דעתם שהחוק החדש אינו בלתי חשוב. בהיעדר אכיפה הוא לא ישפיע בקרוב על היקף חילול השבת בחוצות ישראל, אך בהחלט יבהיר מהי עמדת המדינה בסוגיית פתיחתם של מרכולים בשבתות: היא נגד. יש לכך חשיבות ערכית וחינוכית.
אגב, עמדת המדינה לא השתקפה באריתמטיקה של תוצאות ההצבעה בכנסת. הח"כים הערבים שהצביעו נגד החוק עשו זאת מטעמים פוליטיים בלבד, כדי להביך את ממשלת הימין ולקרב את קיצה. הם לא אמורים להתערב במלחמות היהודים על אופייה של השבת, כפי שאינם מתערבים בסוגיות מיהו־יהודי ונמנעים מלהשתלב בגוף הבוחר של הרבנים הראשיים לישראל. הרוב (היהודי) שתמך אפוא בחוק גדול הרבה יותר מהתוצאה הרשמית (57:58). הוא מייצג ציבור גדול מאוד שמוכן להסתדר יום אחד בשבוע בלי מרכול פתוח, כדי לשמור על השבת ששומרת עליו כבר אלפי שנים. בניגוד לחששות של גיבורת השבוע הנערצת שרן השכל, הציבור הזה יודע לערוך את האבחנה בין ההתנהלות השבתית בדל"ת אמותיו ובין השבת הפרהסית.
אדם רשאי לחלל שבת בין כותלי ביתו, כי ביתו הוא מבצרו, אבל רשות הרבים היא המבצר של כולנו. אין שחר לטענה שכל אזרח רשאי לעשות בה כאוות נפשו. מדינת ישראל כופה על אזרחיה שלל ערכי התנהלות במרחב הציבורי, החל מסגירת בתי קפה בימי הזיכרון, דרך הגבלות על הלבוש (עדיין אסור כאן להסתובב עירום ברחוב) ואפילו על סגנון הבילוי (לא מכבר הוגשו כתבי אישום נגד נערים על ריקוד אסור בחתונה ירושלמית). המדינה גם אוסרת על אזרחיה להשמיע טיעונים מכחישי שואה, ולהבדיל מונעת מהחרדים לקיים מופע זמר חד־מגדרי בכיכר העיר. לכן אין פסול ברצונה לאסור פתיחת חנויות בשבת, כדי לשמור על צביונה היהודי. אם היא תחשוש לעגן את הצביון הזה בספר החוקים, היא לא תהיה מדינה יהודית. לכל היותר תהיה מדינה של יהודים.
בן־גוריון הבין זאת היטב כשדחה בתוקף את העצות להפרדת הדת מהמדינה. הוא כפה על הרוב החילוני העצום בזמנו, רוב מצטמק והולך בינתיים, לא רק את איסורי המסחר בשבתות אלא אפילו את סדרי הנישואין והגירושין. לפני הקמת המדינה הוא עצמו נשא אישה שלא כדת משה וישראל, אבל אחרי ה' באייר תש"ח התעקש על הנהגת נישואין דתיים בלבד, ולא רק מפני שהדתיים לחצו עליו.
חוק המרכולים נועד לתקן במשהו את הכרסום הפיראטי במדיניות הבן־גוריונית. הסיעות החרדיות הניחו אותו על שולחן הכנסת רק אחרי שבג"ץ העניק הכשר בדיעבד לפיראטים, ודחה עתירה שהוגשה נגדם בידי בעלי מכולות שומרי חוק ושבת. קשה היה לצפות מהן לעמוד מנגד לנוכח פסיקה שכזו. מוזר מאוד שהבית היהודי עמד מנגד. הוא טועה כשהוא משאיר לחרדים את תפקידי האבטחה של השבת. אם המפד"ל של יוסף בורג וזבולון המר פרשה מהממשלה בגלל חילול שבת ממשלתי, למפד"ל של נפתלי בנט ואיילת שקד מותר לצאת נגד רמיסת השבת על ידי ראשי ערים פופוליסטיים. לא הגיוני שמפלגת הציונות הדתית תישאר חסרת מילים מול שטף הטיעונים החלולים שהרעיפו עלינו השבוע מתנגדי החוק, מהאופוזיציה ומהקואליציה כאחד, כאילו גם היא סבורה שאסור לפגוע בזכותם של חובבי ממון ובילויים לצרוך או למכור לחם ושעשועים שבעה ימים בשבוע. מותר. אפילו מצווה.
