בחיפה סערו הרוחות בשבועות האחרונים, בעקבות הצגת התערוכה "!SHOP IT" במוזיאון המקומי. יצירה שזכתה לשם "מק'ישו" הראתה את רונלד מק'דונלד, הליצן המזוהה עם רשת ההמבורגרים, כשהוא תלוי באומללות על צלב. במקום התקיימו הפגנות אלימות של נוצרים, ולתוך המוזיאון אף הושלך בקבוק תבערה – אולי מתוך להט דתי, ואולי כמסר מצד לקוח של מק'דונלד שרצה את המנה שלו וול-דאן. בינתיים היצירה המקוממת כבר הוסרה והחיפנים לא יוכלו עוד לחזות בה, אבל במערכת הפוליטית הארצית אפשר למצוא כמה מנהיגי מפלגות שממשיכים את דרכו של הצלוב: סובלים לכאורה את מכאובינו וחטאינו, מספרים לנו שוב ושוב כמה רע להם בפוליטיקה, ואילו ייסורים הם מוכנים לספוג רק למעננו, המוני העם. ובדיוק כמו מק'ישו, בפועל הם מאכילים אותנו ערימות של ג'אנק, ואם יש להם דמעות בעיניים זה רק בגלל קרבה לטבעות בצל.
הטעות ההסברתית הזו משותפת לאבי גבאי, לציפי לבני, לנפתלי בנט ולאחרים. נתחיל מלבני, הוותיקה והמשופשפת ביותר בשימוש בטכניקה הזו, שלא לומר מגורדת עד העצם. לבני, הידועה גם בכינויה "מיסיז קלין" – על שם ההרגל שלה להעלים מפלגות בלי להשאיר פירור – טרחה עוד בימיה בליכוד לטפח את תדמיתה כא-פוליטיקאית. בכל ריאיון סיפרה על המצוקה הנגרמת לה מהמגע הבלתי אמצעי עם חברי מרכז המפלגה.
מאז היא כבר הספיקה להשתחרר מהנטל המעיק הזה של פריימריז דמוקרטיים התלויים בקיומם של אנשים נוספים מלבדה, אבל גם היום אחד המסרים המרכזיים שלה הוא "פוליטיקה זה רע, אבל אין לי ברירה" (מסר נוסף הוא "אני היחידה שעדיין משתמשת במילה שלום" – שזו חוכמה מאוד קטנה, אם פעם ביומיים את נפרדת ממפלגה). המסר הזה יכול לסחוט לא מעט אמפתיה כשהוא נאמר בתוך האולפן, אבל לא כדאי לצאת איתו לשטח. דמיינו רגע מפגש של פעילים מסורים: "מנהיגתנו האהובה ציפי סובלת", יגיד ראש המטה, "בואו נדאג שהיא תמשיך לסבול עוד ארבע שנים, ואפילו יותר!". ואז הם יצאו לרחובות בשירת "אוי-ויי, מי זו באה". לא, לא נראה לי שזה יעבוד.
לבנט ולגבאי יש וריאציה אחרת של אותה בעיה: המסר שלהם הוא "יכולתי לעשות עכשיו דברים הרבה יותר מועילים ומכניסים בשבילי. מה זה יכולתי? עשיתי. אבל עזבתי הכול ובאתי לכאן, ותאמינו לי – אני מפסיד עליכם". אצל בנט זה מתבטא באזכורים תכופים מדי של האקזיט ההוא, סאיוטה, בימים שבהם בטח אמרו לו "אתה מזכיר את ערן זרחוביץ' מ'מסודרים'".
אצל גבאי זו מנטרת ה"בגיל 36 הייתי מנכ"ל בזק בינלאומי, בגיל 40 הייתי מנכ"ל בזק", שחוזרת על עצמה גם בספר שהוציא זה עתה (לא קראתי, אבל ראיתי את הסרט שהוא חי בו). הכול נאצל, הכול אידיאליסטי, אלא שהישראלים לא אוהבים להרגיש שעושים להם טובה. תארו לעצמכם שהמנהל שלכם במקום העבודה מספר על הקריירה הקודמת והמוצלחת שלו, וכמה חבל לו שעכשיו הוא צריך לפקח על עובדים כמוכם. האם תעריכו אותו? בוודאי שכן. וגם תתפללו שיעוף כבר לקריירה הבאה.
ועכשיו, קחו מהעבר האחר את ביבי. אוהבים לספר כמה הוא נראה לחוץ, חסר ספונטניות, מחליף צבעים מהשיער ומטה – אבל כל זה נכון אולי במעמדים דרמטיים. בהתחככות הפוליטית היומיומית, נתניהו יודע להיראות כמי שנהנה מכל רגע. כל הווייתו אומרת – חברים, אני במקום הטוב ביותר בשבילי, וזה גם המקום הטוב ביותר בשבילכם. האיש מדושן עונג כשהוא מסייר בשוק, מתקשה לבלוע את חיוכו כשחברי מרכז עטים עליו, וצוהל כשהוא יושב בסעודת שבע ברכות של עסקן חרדי, הגם שאפשר לנחש שהקינוח המונח לפניו היה מסווג אצלו בבית יותר כנעל מאשר כפרלין. כל האירופאיות העדינה והאנינה נושרת ממנו כשהתפקיד מצריך מגע ישיר עם ההמון. יתרה מכך: אף שנתניהו מרבה לתבל את נאומיו בזיכרונות וסיפורים, לי לא זכור ששמעתי אותו אומר "בימיי כשגריר באו"ם" או "זה קרה כשהייתי סגן שר החוץ". מבחינתו, הוא נולד היישר לבית ראש הממשלה, ינק חלב מקרטון וזחל על השטיח המרופט שזעזע את מושיק גלאמין.
זה גם חלק מסוד ההצלחה של יאיר לפיד (שמאז הבחירות הקודמות הצליח לשייט תקופה ארוכה בסטרטוספירת ה-25 מנדטים, וייתכן שהיה נשאר שם עד היום, אלמלא כניסתו של בני השקט לזירה). אם ירצה, בהחלט יש לו רזומה מגוון להתגאות בו, וגם חשבון הבנק שלו ידע הכנסות נאות לאורך שנותיו כמגיש וכפרזנטור. ובכל זאת, לא תשמעו אותו מספר על עברו בתקשורת, אלא רק על עתידו כראש ממשלה. וזה כנראה מכוון, אם כי קשה להיות בטוחים, שהרי באופן כללי האיש לא חזק בעובדות היסטוריות.
אז אם אתם רוצים את הקולות שלנו, תלמדו מהיו"רים של הליכוד ושל יש עתיד. אנחנו לא רוצים להיות קבצנים שהאדון הנדיב מואיל בטובו לפתוח לרגע את חלון מכונית השרד שלו ולהשליך לעברם איזו מטבע. אנחנו גם לא רוצים לשמוע שאיננו אלא האופציה השנייה, הפחות טובה מבחינתכם, או שכל כך רע לכם איתנו. תפסיקו לשחק אותה ישו, ג'יזס.
