התרעתו החמורה של ראש השב"כ בדבר היערכותה של מדינה זרה למתקפת סייבר, שנועדה להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל, הדליקה נורות אדומות ופתחה מסע ניחושים לגבי זהותה של הישות החיצונית ובאשר לגורם הפוליטי העשוי ליהנות מבחישה זו.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–"מהווים הפרעה לצה"ל": האם ארגון TIPH יסולק מחברון?
–איורי המחנך למנהיגות: נתניהו ובנט שואבים השראה מהיטלר
–שירות לציבור או כלי ריגול: תעלומת המונית הרוסית
–ולדימיר פוטין יסיים את מלחמת העולם השנייה?
ההתייחסות הממוקדת לאיום הסייבר, בהקשר למערכת הבחירות בישראל, נראית על הסף, כמוגזמת עד בלתי רלוונטית, בהינתן שיטת ההצבעה הנהוגה אצלנו, קרי – הצבעה ידנית כמו גם ספירת פתקים פיזית, עובדות המייתרות מאמץ קיברנטי חיצוני בהקשר זה. מתחם ההשפעה של מאמצי סייבר התקפיים מצטמצם אפוא לפעילות המכוונת לעיצוב תודעה ותיעול השיח הציבורי, ובמקרה דנן, גם העצמה של מסרי תעמולה מדרבנים לתמיכה במפלגה זו או אחרת, מחד גיסא, או מסרים "משחירים" כלפי מפלגה שאין חפצים ביקרה, מאידך גיסא. עם זאת, תתכן גם בחישה במערך הסקרים במהלך מערכת הבחירות, כדי לנסות לייצר מגמה מנחה שתיתן אותותיה ב"יום הבוחר".
בהתעלם מהליך החקירה הסנסציוני המתנהל בארה"ב בהקשר לחשדות למעורבות רוסית עמוקה, בעיקר באמצעי סייבר התקפיים, במערכת הבחירות לנשיאות ב-2016 – ראוי להדגיש כי מעורבות חיצונית בכלים קונבנציונליים במערכות בחירות קודמות בישראל היו גם היו. הזכורה מכולן היא פעילותו הנמרצת של ממשל הנשיא קלינטון כדי לסייע לשמעון פרס בבחירות 1996. קלינטון לא הסתיר כי כוונתו הייתה לשמר את התהליך המדיני מול הפלסטינים לאחר רצח ראש הממשלה רבין, גם נוכח גל הפיגועים הרצחניים שפקד את ישראל.
משמעותית יותר אף כי חשופה פחות, הייתה מעורבותו "העקיפה" של הנשיא אובמה במערכת הבחירות של 2015, אשר עימתה את הליכוד עם המחנ"צ, נתניהו מול הרצוג. נקודת השיא בבחישה האמריקנית ב-2015 הייתה שילובו של ג'רמי בירד, יועצו האסטרטגי לשעבר של אובמה ומי שהיה אחראי לניצחונו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, כציר מרכזי בקמפיין הבחירות בהובלת עמותת 15-V, שהייתה למעשה הזרוע המבצעית בקמפיין המחנ"צ. מעורבותו של בירד נחשבה בשעתו בבחינת "הנשק הסודי" של מחנה השמאל, הגם שהבית הלבן טרח לטשטש זיקה כלשהי לפעילות זו.
בתשובה לשאלה האם אובמה מגבה את המאמץ לסלק את נתניהו מהשלטון, התחמק הדובר ג'וש ארנסט מתשובה, ועמד על המסורת המקודשת של "תמיכה דו-מפלגתית" בישראל, לטובת שתי המדינות. לעומת זאת, מתיו ברוקס, מנכ"ל הקואליציה היהודית של המפלגה הרפובליקנית, צוטט באומרו כי "נחשפה הדו-פרצופיות של הבית הלבן אשר חפץ להותיר רושם כמי שאינו מעורב במשחק הפוליטי (בישראל), כאשר עובדתית, טביעות האצבע שלו ניכרות לכל רוחב החזית" (ניו יורק טיימס, 27 פברואר 2015). העיתון הכתיר את הדיווח בעניין זה בכותרת "יועץ הקמפיין לשעבר של אובמה פועל עתה כדי לסלק את נתניהו".
יצוין בהקשר זה כי עיתון "הארץ" פרסם בגיליונו מה-26 ינואר 2015, כתבה נרחבת שכותרתה "ארגון "V15" מתגאה: הקמפיינר של אובמה יעזור לנו לחולל מהפך בבחירות", ובמסגרתה צוטט בירד באומרו כי "ישראל אידיאלית לקמפיין "הקש בדלת", אפשר לארגן מספיק שיחות כדי להחליף שלטון".
רמזים שהועלו אז בציבוריות האמריקנית, אף יצרו מעין גזירה שווה בין מעורבותו של היועץ בירד במערכת הבחירות בישראל, לבין החלטתו של נתניהו לנאום בפני מליאת הקונגרס מעל לראשו של ממשל אובמה, כדי למנוע את חתימת הסכם הגרעין עם איראן, על כל המשתמע מכך.
הנקמה של אובמה
מכל מקום, נעלה מכל ספק כי מחלקת המדינה האמריקנית העבירה מימון משמעותי לעמותת "קול אחד", אשר התמזגה עם 15-V טרם הבחירות ב-2015. הסכום שננקב בהקשר זה עמד על ,350 אלף דולרים, ותכליתו המוצהרת הייתה – "עידוד תמיכה ציבורית למו"מ בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית". לעומת זאת חידד דובר "קול אחד" כי "אנו זקוקים לראש ממשלה ולממשלה שתהיה כרויה לרחשי הלב של העם".
סוגיה זו שימשה עילה למכתב מחאה נמרץ ששיגר הסנטור הרפובליקני טד קרוז אל מזכיר המדינה דאז, ג'ון קרי (29 ינואר 2015), שהכיל שאלות נוקבות לגבי שימוש בכספי משלם המיסים האמריקני לצורך התערבות בזירה הפוליטית הישראלית באמצעות העמותות 15-V ו-"קול אחד".
ועדת בדיקה של הסנאט בוושינגטון נדרשה לנושא, וביולי 2016 פרסמה דו"ח שקבע כי "למרות העובדה שהתערבות במערכת בחירות במדינה זרה חוצה קו-אדום מבחינת מקבלי מענק התמיכה, הרי שפעילות זו הייתה אפשרית ע"פ התנאים הנלווים למענק". כך מעשית נקבע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הייתה התערבות חיצונית במערכת הבחירות בישראל.
יתר על כן, דו"ח הסנאט מאשים את מחלקת המדינה על מחדל באי חיזוי ההיתכנות להתערבות כזו, מה גם שעמותת "קול אחד" לא הסתירה את כוונותיה להשתמש בכספי המענק האמריקני להקמת תשתית לפעילות פוליטית מפלגתית גם לאחר השלמת העברת המענק.
דובר ממשלתי ישראלי הדגיש בעילום שם ל-Times of Israel (ב- 12 יולי 2016) כי "אין זה סוד" שממשל אובמה ניסה להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל, גם בשל שאיפתו לנקום בנתניהו על הנאום בפני הקונגרס בעניין הסכם הגרעין האיראני. לבד מכך, הגורם הישראלי טען כי אובמה חש מתוסכל ממדיניות נתניהו ולכן ניסה להפיל את ממשלתו.
ככל שהדברים אמורים באובמה, אנחנו לא לבד. גם לאחר עזיבת "הבית הלבן" יש תימוכין לבחישה בהנחייתו כדי לשבש פעילויות של ממשל טראמפ. הפלטפורמה לצורך זה ידועה בשם המקוצר OFA ובאמצעותה נוהלו ואורגנו הפגנות וצעדות מחאה כדי לשבש את יישום המוטו המנחה באג'נדה של הנשיא טראמפ – "America First". העיתון "ניו יורק פוסט" ציין בפברואר 2017 כי אובמה מסרב להכיר בתבוסת הגורמים הליברליים ואף הרחיק לכת כשהגדיר את פעילותו של אובמה כ"ממשל צללים".
אירופה לצד הפלסטינים
למרות שחלפו 4 שנים מאז נחשף דבר המעורבות האמריקנית במערכת הבחירות בישראל, דומה כי הזיכרון הקולקטיבי עמום למדי, בפרט נוכח העובדה שהבון טון האקטואלי הוא איום הסייבר, המגמד את כלי התעמולה המסורתיים. כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן ומגמת ההינתקות האמריקנית ממוקדי פעילות שמחוץ לארה"ב, מצמצמת את המוטיבציה לבחישה ממשלית במערכת הבחירות הקרובה בישראל.
לעומת זאת, גורמים בממסד המפלגה הדמוקרטית אינם מסתירים את סלידתם מראש הממשלה נתניהו ואת רחשי ליבם הנוטים לסילוק ממשלת הימין מן השלטון. במסגרת זו מתבלט הסנטור בארני סנדרס, שנחשב למועמד מוביל של הדמוקרטים, בהתמודדות על הנשיאות ב-2020, שאינו חוסך שבט לשונו מנתניהו, ובמסגרת זו הטיח לאחרונה (אוקטובר 2018), כי ראש ממשלת ישראל "פוגע באגרסיביות" ביעד של "שתי מדינות", ומתעלם מהאסון הכלכלי ברצועת עזה.
סנדרס מסווג בכפיפה אחת את עליית הימין בברזיל, את מעשי הדיכוי של סעודיה ואת מדיניותה של ממשלת נתניהו, ואינו פוסח גם על סוגיית "חוק הלאום" וקובע כי ממשלת נתניהו "מקטלגת את תושביה הלא-יהודיים כאזרחים מדרגה שנייה".
ברי גם כי הסנטימנט הדומיננטי בצמרת מדינות אירופה הפרוגרסיביות, ויותר מכך בראשות נציבות האיחוד האירופי, מייחל לחילופי שלטון בישראל, והבחירות הקרובות נתפסות כסוג של שעת כושר ועת לעשות מעשה.
גם מבלי שיכריזו על כך בפומבי, הגורמים הנ"ל פועלים בערוצים שונים, בראש וראשונה באמצעות ארגונים בלתי-מפלגתיים (NGO's), בכותרת של קידום פתרון שתי המדינות כמוטו המנחה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתפיסת העולם הפרוגרסיבית שלהם, ישראל, או ליתר דיוק, ממשלת הימין בראשות נתניהו, היא זו המסכלת כל יוזמה מדינית לפתרון הסכסוך, ולכן האמפתיה האירופית נוטה בעליל לטובת הצד הפלסטיני ומצדיקה התרסה כלפי השלטון הישראלי.
זאת ועוד, מדינאים אירופיים יצרו לא אחת זיקה בין פיגועי טרור איסלאמיים ביבשת לבין מדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים. בולטת מכולם היא אולי שרת החוץ של שבדיה, מרגוט ולסטרום, אשר קשרה את הפיגוע הרצחני באולם הבטקלאן בפריז, שבוצע ע"י דאעש ב-2015, לתחושת הייאוש והתסכול של הפלסטינים ולהיעדר תקווה באופק. לדידה של ולסטרום, שבדיה תמשיך להילחם לצד הפלסטינים להשגת פתרון שתי המדינות.
ביקורת נוקבת בהקשר זה, אף כי מזווית אחרת, ניתן לדלות מהתבטאות גלויית-לב משנת 2013 (עמוק בתקופת ממשל אובמה), דווקא של הגנרל ג'יימס מאטיס, מי שהיה עד לא מכבר שר ההגנה האמריקני, באומרו כי "הוא שילם מחיר צבאי ביטחוני יומיומי כמפקד 'סנטקום' (פיקוד המרכז האמריקני), בשל העובדה שהאמריקנים נתפסו כבעלי הטיה בתמיכה בישראל וכי הגורמים הערביים המתונים הסתייגו מהתייצבות פומבית לתמיכה בארה"ב כאשר זו אינה מפגינה כבוד כלפי הפלסטינים". הוא הגדיר את המצב בישראל כבלתי נסבל, תוך שהוא מאשים את ממשלת ישראל בחבלה בסיכויי השלום נוכח מדיניות ההתנחלויות שלה.
המסקנה הנגזרת מהסקירה דלעיל מייצרת מעין נוסחת קסם, לפיה, הפלת ממשלת הימין של נתניהו תסלק חסמים איתנים בדרך להתרת הסבך בתהליך המדיני עם הפלסטינים. ירידה לרזולוציה ממוקדת יותר עשויה להניב תובנה, לפיה די בסילוקו של בנימין נתניהו מהבמה הפוליטית בישראל כדי לשחרר את "הפלונטר" בדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תעמולה לא ממשלתית
ג'יימס פיליפס, חוקר בכיר לענייני מזה"ת במכון המחקר האמריקני "קרן הריטאג", ובעל טור בכלי תקשורת בארה"ב, פרסם לאחרונה מאמר ובו הדגיש כי "במידה שייאלץ לפרוש מתפקידו, נתניהו יותיר ואקום עצום שיהיה ניתן למלאו רק לאחר מאבק ירושה פוליטי נמרץ במסגרת מפלגת הליכוד, הקואליציה והמערכת הפוליטית הסוערת". לפי הערכתו, אין לנתניהו יורש פוטנציאלי אשר יוכל להציע הצבר ניסיון, הישגים וקשרים אישיים. פיליפס הוסיף: "כראש ממשלה, נתניהו היה בן ברית חשוב של ארה"ב במאמצים לייצב את המזה"ת התנודתי, ללחום בטרור ולדחוק את רגלי איראן; אולם אם יסולק מתפקידו כמנהיג, ישראל תאבד מליץ יושר מנוסה אשר קידם באגרסיביות את האינטרסים הישראליים בשיח המדיני בוושינגטון".
בחירות 2015 בישראל, סיפקו הוכחה מובהקת לנטיית הציבור לעבר הצד הימני של המפה הפוליטית, ובהמשך, ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מינף את הקשר האיתן בין וושינגטון לירושלים, עובדה שגילמה ערכים מוספים מבחינת המיצוב של ישראל במזה"ת ובזירה הבינלאומית.
דווקא בשל נסיבות אלה ניתן להבין את מידת התסכול של הגורמים הליברליים ושוחרי הפוליטיקלי קורקט בארץ ומחוצה לה, אשר מאמציהם לבלום את מגמת ההתחזקות של הימין בישראל עלו בתוהו. במציאות הישראלית, הממד הביטחוני היה ונותר המדד המשפיע העיקרי לעיצוב התודעה של הציבור, והצד הימני במפה הפוליטית נתפס כמייצג המועדף בהקשר זה.
המכנה המשותף המתקיים בין המאוויים הבלתי נסתרים של גורמי השמאל בישראל לבין ארגונים לא-ממשלתיים, מתמצה אפוא בהכרח לקידום תהליך מדיני מול הפלסטינים שיוביל לעיצוב פתרון שתי המדינות, או לחילופין להיפרדות חד-צדדית שתקבע עובדות בשטח.
עם זאת, שיטות הפעולה המגויסות לקידום יעד זה, סביר שתהיינה נבדלות, כאשר בקרב חוקרי מדע המדינה התקבעה הדעה שארגונים לא-ממשלתיים מהווים בבחינת האמצעי המועדף לפעילות חתרנית במסגרת הסדר העולמי החדש. הפצת מסרי תעמולה ולוחמה פסיכולוגית הם אם כך, האמצעים הרכים שיש בכוחם להביא אפילו להפלת ממשלות. הזרמת כספים המיועדת לסייע לערעור משטר ו/או להפלתו היא בגדר מודוס אופרנדי נדוש, אולם בגרסתה המודרנית פעילות ה-NGO's משולה למכת אגרוף בכפפות של משי.
בחישות המיליארדר היהודי
בהקשר הישראלי, נזכר לא אחת שמו של המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס, העוין את ממשלת נתניהו, כמי שמזרים כספים לארגונים לא-ממשלתיים (באמצעות העמותה שבשליטתו Open Society Foundations), ובכלל זה הקרן החדשה לישראל, המממנת עמותות שמאל יהודיות ופלסטיניות, הפועלות בארץ ובחו"ל לקעקע את מדיניות הממשלה. יצוין כי מסמכים שדלפו לתקשורת הבינ"ל בשנת 2016 חשפו כי מטרת פעילותו של סורוס היא "לאתגר את מדיניותה הגזענית והאנטי-דמוקרטית של ממשלת ישראל".
אותו סורוס היה גם זה אשר נרתם במהלך כהונתו השנייה של הנשיא אובמה, להחלשת כוחו של הלובי היהודי האמריקני AIPAC בין השאר באמצעות טיפוח הארגון היהודי הפרוגרסיבי J-Street , אשר פועל לסוג של דה-לגיטימציה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו.
אחד מכלי ההשפעה של סורוס במסגרת פעילותו חובקת העולם היא העיתונות הליברלית, בדגש על העיתונות החוקרת. הביטאון הכלכלי FORBES סקר במאמר נרחב מ-2013 את קשריו של המיליארדר עם הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, רשתות טלוויזיה אמריקניות וכן סוכנות הידיעות AP ,אשר כללו העברות כספים בסדר גודל של כ-50 מיליון דולר מאז 2003. באמצעות המרכז לעיתונות חוקרת, פעל סורוס להטמעת שורה של מסרים, החל בתחום איכות הסביבה וכלה בסוגיות פוליטיות המשרתות את האג'נדה שלו.
הסלידה ההדדית השוררת בין סורוס לבין ראש ממשלת ישראל נתניהו היא שם דבר, והביטוי המוחשי לה מן העת האחרונה, השתקף בהצבעה על סורוס כמי שסיכל את תוכנית הממשלה להעברת מסתננים מישראל לרואנדה, וכן בפולמוס סביב בחישתו של סורוס במדיניות ההגירה של הונגריה, כאשר נתניהו התייצב לימין ראש ממשלת הונגריה אורבאן. קודם לכן הפנה נתניהו אצבע מאשימה כלפי סורוס בהקשר לתמיכתו בפעילות הקרן החדשה לישראל, אשר מזינה את פעילות ה-BDS.
האם מעורב סורוס בדרבון כתבות תחקיר נגד נתניהו בתקשורת הישראלית? על פני השטח אין להוציא זאת מכלל אפשרות. האם מתקיימת בפועל הזנה מעין זו? מן הבחינה הלוגית גרידא, עשויה להיות "זכות קיום" לחשיבה מעין זו, והרי מירב תיקי החקירה שנפתחו נגד ראש הממשלה נתניהו היו פועל יוצא של כתבות תחקיר עיתונאיות. במלים אחרות, רשויות האכיפה הישראליות מצאו עצמן נאלצות להידרש לממצאי תחקירים שפורסמו בכלי תקשורת ישראליים, אשר נהנו בהמשך מדחיפה מדרבנת של התקשורת הליברלית, גם בשל אג'נדה העולה בקנה אחד עם מושא כתבות התחקיר.
גם בהינתן האמור לעיל, יש לתהות על סממני האובססיה המאפיינים את רשויות האכיפה בישראל, בהקשר לחקירות ראש הממשלה נתניהו. דומה כי השקעת משאבים כה נרחבת במאמצי חקירה, חורגת מכל פרופורציה הגיונית ומעלה תהיות. הרושם של מוטיבציה להפללה בכל מחיר, גם כאשר ממד הספק באשר לסף העבירה העלולה לנבוע מהפעילות המיוחסת לראש הממשלה, בולט לעין.
אסטרטגיית השחרת הפנים
במאמר מוסגר, יש עניין להידרש לדבריה הכנים של שרת המשפטים איילת שקד בנאומה בוועידת המשפט ב-29 אוגוסט 2017, לפיהם "החלום שבו פועלת מערכת המשפט בישראל המבקשת לקבל על עצמה תפיסת עולם אוטופית ואוניברסלית, מקדשת את זכויות הפרט באופן קיצוני כל כך, ומפסיקה באותה השעה לקחת חלק במלחמה על עצם קיומה של המדינה ועל יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה". לפי תפיסת עולמה, "הציונות לא תמשיך לכופף ראש בפני מערכת זכויות פרט אוניברסלית". דברי השרה עשויים לשקף נכוחה, תובנה המייצגת את המחלוקת האידאולוגית התהומית השוררת בין גישת השמאל הישראלי הפרוגרסיבי לבין תפיסת העולם של הימין הנשענת על זכותו של העם היהודי על ארצו.
לגופם של הדברים ניכר כי לקחי כישלון מפלגות השמאל בבחירות 2015 בישראל, סימנו את נתניהו כציר המרכזי שעליו נשען גוש הימין, על כל המשתמע מכך. מכאן עלתה התובנה כי יש להתמקד ב"תקיפת" נתניהו כאסטרטגיה מועדפת לכרסום הדומיננטיות של גוש הימין ואולי גם לייצר תנאים שיובילו למהפך שלטוני.
מזווית הראייה של מעצבי האסטרטגיה, שומה על תוכנית כזו שתתמקד בשתי מטרות עיקריות: האחת – לקעקע את הישגיו של נתניהו בתחומי החוץ והפנים, השנייה – השחרת פניו של נתניהו במישור הציבורי ע"י העצמת היבטים פליליים לכאורה, שנקשרו בו.
הקדמת הבחירות בישראל בעיצומן של החקירות נגד ראש הממשלה נתניהו, נתנה לאופוזיציה את האות להתמקד במסלול העיקרי בקמפיין, שבמסגרתו הרעיון המכונן הוא לעבות בשיח הציבורי את היבט השחיתות. ככל ששמו הנרדף של נתניהו יהיה "האדם המושחת", בפרט כאשר מוצמד לו סעיף השוחד, כך יתקבע גם בתודעת הבייס הימני דימוי של ראש ממשלה קרימינל, שיש להתנער ולהסתייג ממנו.
בנוסף, סביר שייעשה מאמץ תעמולתי לייצר זיקה בין קבלת החלטות ביטחוניות של נתניהו לבין מצוקתו המשפטית, ובכך לשלול ממנו את הלגיטימיות בניהול ענייני המדינה. אין תימה כי הורתו של "תיק 3000" כתוצר של תחקיר עיתונאי, נועדה להדביק לנתניהו לא רק דימוי של מושחת אלא אף של בוגד, בשל החשד בקבלת שוחד ובהשחתה של הליך רכש מערכות ביטחוניות אסטרטגיות עבור צה"ל. כמו מטבע הדברים, הבהרתו של היועץ המשפטי לממשלה כי נתניהו אינו מעורב בתיק זה, נתקלה במידה לא מבוטלת של חוסר אמון בציבור.
מכל מקום, יש להניח כי הליין-אפ של קמפיין מפלגות השמאל והמרכז המכוון ליצירת דה-לגיטימציה למנהיגותו של בנימין נתניהו בגין שחיתות אישית ובפרט נטילת שוחד, הוא בבחינת מסך עשן ליעד האסטרטגי האמיתי, קרי – קידום מהלכים מרחיקי לכת במתחם המדיני בזירה הפלסטינית, אם בהתייחס לפתרון שתי המדינות ואם במתווה של הפרדות חד-צדדית.
אסטרטגיה כזו טומנת בחובה מידה של הטעיית הבוחר הפוטנציאלי, אשר הופך בעל כורחו לאזרח "משוטה", כאשר הוא מצפה למערכה ציבורית על סוג של "ניקוי אורוות", אולם בפועל הוא עלול לקבל בדרך האחורית, קידום של תוכנית מדינית אוטופיסטית התואמת את הלכי הרוח של המדינות הפרוגרסיביות באירופה על כל המשתמע מכך.
מהלך מסוג זה, סביר שיהיה לצנינים בעיני ממשל הנשיא האמריקני טראמפ, שמצפה לשיתוף פעולה עם ישראל במסגרת "תוכנית המאה". אליבא ד-ג'יימס פיליפס מ"קרן הריטאג" האמריקנית, דונלד טראמפ הוא נשיא המקנה עדיפות ליחסים אישיים עם מנהיגים בעולם. לכן "ספק אם יוכל מנהיג ישראלי אחר לבסס קשרים אישיים הדוקים עם טראמפ מהם נהנה ראש הממשלה נתניהו". פיליפס הוסיף כי אמנם גם בנסיבות סילוקו של נתניהו מהשלטון יימשך שיתוף הפעולה האיתן בין שתי המדינות, אולם סביר שתוחמצנה הזדמנויות להידוק התיאום במגוון של נושאי מדיניות שלגביהם היה נתניהו בעמדת השפעה טובה יותר.
