יום חמישי, פברואר 27, 2025 | כ״ט בשבט ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

בתאל קולמן

משוררת. ספר שיריה הראשון, "תהום להיאחז בה", זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת 2015

אחרי שחשבתי שאני חסינה, איבדתי את ההגנות שלי

גם מי שפיתח עמידות לאתגרי העולם, מוצא את עצמו לפעמים בטלטלה עמוקה. כך קרה לי עם מותן של רבקוש, אחותה של חברת ילדותי, והדס שלמדה עם חברותיי

ככל שדבר יותר סתמי כך הוא יותר מטלטל. אני יודעת, זה נשמע שזה אמור להיות ההיפך, אבל לא, זה בדיוק ככה. כי לך תאחז במשהו סתמי. לך תעניק לו משמעות, לסתמי, הוא הרי סתם משהו סתמי. מוות שנגרם מתאונות דרכים מצליח לטלטל אותי עמוקות בדיוק בגלל זה. רגע אחד בן אדם אוחז בהגה, רגע שני מרכבת הגוף סיימה את תפקידה בעולם. כמה שקשה לנו להסתכל על זה. כמה שקשה לנו לעכל את השבריריות האנושית הזו. אנחנו קש נובל, צל חולף, בשר שכלה, אבל אנחנו לא יכולים לחיות ברמת מודעות כזו, היא הייתה מעקרת אותנו, היינו יושבים ומעשנים המון, לא היינו עושים דבר בעולם כי מה הטעם בכלל לעזאזל. במקום זה אנחנו מדחיקים, ואנחנו עושים את זה עד נפלא עד שאנחנו כבר ממש מאמינים לעצמנו שאנחנו בני אלמוות, וכוחנו ועוצם ידינו, ומתנהגים כאילו באמת נחיה לנצח ומזועזעים עד עמקי נשמתנו העדינה, בכל פעם מחדש כשמלאך המוות קופץ לבקר בסביבתנו.

צילום: TPS
ככל שדבר יותר סתמי כך הוא יותר מטלטל. זירת התאונה ליד עטרת. צילום: TPS

הבן שלי עוד לא מדחיק. "אמא, אני לא מצליח לשכוח מהמילה למות" הוא אמר לי כמה פעמים בשנה האחרונה, או "אני לא זוכר מי לימד אותי מה זה למות", (אלו היו החיים בני). המוות מפחיד אותו מאוד. כבר עברתי איתו כמה לילות קשים שבהם הוא נרדם חבוק בזרועותיי, בוכה שהוא לא רוצה למות, שהוא "לא רוצה שהעולם יתחיל בלעדיו" (גיל 3.5), שהוא לא מבין איך ה' ברא את העולם ככה, קובל על הקלקול של העולם, תוהה איך יכול להיות שגם ילדים מתים, (4.5) ולא מצליח להבין איך זה שגם לצדיקים צפוי אותו הסוף בדיוק כמו כולם. לילה אחד הגדלנו לעשות: "צריך להתפלל שהצדיקים לא ימותו", הורה לי בן הארבע להביא סידור וחזר אחרי מילה במילה על מודה אני וברכות השחר, התפילה שהוא פחות או יותר הכיר מהגן. אמרתי לו שלא חייבים סידור והצעתי לו להמציא תפילה, והיא הייתה כל כך מתוקה עד שהיא נחרטה עמוק בזיכרון המשפחתי שלנו. הוא אזר את מלוא הכוונות הילדיות שלו והתפלל ש"הצדיקים לא ימותו. רק הרשעים, גם היוונים", כן הוא היה מושפע קצת מחנוכה באותו הזמן, חזר על המילים האלו כמנטרה, באקסטזה דתית כמעט. תהיתי לעצמי מתי הוא ייפתח עור של בני אדם בעולם שברירי ושבור. מתי הוא יגדל.

אבל גם אנחנו, שכבר פיתחנו את שכבת העור המתאימה לבני אדם שמסתובבים בעולם, מאבדים מדי פעם את ההגנות שלנו. כך קרה לי בשבוע החולף כשפתאום התרחשו בבנימין שתי תאונות דרכים בהפרש של שעה, ושתי נשים צעירות ויפות שכל החיים עוד היו לפניהן, נפטרו מהעולם. התת מודע צף וגועש ולרגע אחד אני כמו הילד שלי – לא מצליחה להבין דבר. האדוות שמותן הטרגי עשו, הגיעו אלי מעל גבי הפייסבוק בכמה מעגלים. רבקוש, (קוראים לה רבקה, אבל אני הכרתי אותה רק בתור רבקוש), הייתה האחות הקטנה של חברת ילדות טובה מאוד. הדס למדה מוסיקולוגיה עם חברות שלי מהתואר הראשון.

אני יכולה לכתוב על איך מעכשיו אשתדל לא לסמס בנהיגה ולבקש שכולנו ניקח אחריות על הקטל בדרכים וזה כדאי לכתוב בכל מקרה באמת, אבל זה לא העניין שאני מתבוססת בו כרגע. כשכל מה שקורה הוא חלק מתוכנית א־לוהית, ללא ספק יותר קל להתמודד עם מוות שנראה אקראי. אנשים דתיים מעניקים משמעות עמוקה גם לחיים וגם למוות, אבל אצלי, מה לעשות, העניין הזה כבר פחות עובד. אני נשארת עם השאלה מתי הגעתי לגיל שבו הדברים הרעים שקורים בעולם קורים לי ולשכמותי, לשכניי, לחבריי, למשפחתי, לחברות מהעבר ומההווה. אם אעמיד עכשיו את כל מכריי בשורה – אגלה שכל הסיפורים שתמיד קרו לאחרים או נשמעו כאילו נלקחו מסיפורים קורים לכולנו. והרי הם יכולים לקרות גם לי. מוזר מאוד. בעלה של זאת נפטר מסרטן, ואחות של זה נרצחה בפיגוע וההוא היפה מת בצבא, וההוא הכי מוצלח התפלף. וזה מפתיע, משל הייתי בני הקטן. מי לימד אותי על המוות אשאל ואחבק את עצמי ממש חזק. אלו היו החיים כנראה.

צילום: באדיבות המשפחה
רבקה קופשוק (דורון) ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
צילום: באדיבות המשפחה
הדס תפוחי ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

יש מה להציע?

יש משהו מביך בקו הלעומתי שתופסים במרצ עם פרוש עלינו עונת הבחירות. מיכל רוזין ניסתה לתפוס טרמפ על בחירתו של סמוטריץ' לראשות האיחוד הלאומי והכינה סרטון עם טיפים לקדנציה הבאה של "ראש האיחוד הלאומני" באופוזיציה, כי ובכן, כן, סמוטריץ' ממש זקוק לטיפים ממנה. האמת, זה היה נראה שהיא בסך הכל מנסה לזכות בעניין שהוא מצליח ליצור, בעזרת היותה טפילה לא מזיקה במיוחד.

"איפה את בדמוקרטיה? איתי או איתה?", נכתב מעל גבי כרזה שבה תמונתה של תמר זנדברג מתנוססת מימין בצבעים מלאים ומשמאל השרה איילת שקד בצבעי שחור לבן. אם לא הייתם בטוחים באיזה צד אתם, זנדברג החליטה לעזור לכם. "רוב הישראלים חושבים מרצ" נכתב בתחתית הפוסטר. אההמ, אההמ, רוב הישראלים מגרדים יחד את אחוז החסימה? ושוב, התחושה הזו שהשמאל יונק את כוחו מהשיירים של העניין שמעוררים הכוכבים בימין.

בבחירות האחרונות שלט קו ה"אנחנו או הם". הביקורת המתמשכת שהשמאל מטיח בראש הממשלה נתניהו שהוא שולט בנו בעזרת הפחדה וקיטוב. אבל נראה שמאז כולם למדו מהמאסטר הגדול ומאמצים את שיטותיו. שמאל יקר, אומר זאת כך, בפשטות, תציעו לנו את עצמכם כי יש לכם משהו להציע, לא כי אנחנו אמורים לפחד מהימין.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
יש משהו מביך בקו הלעומתי שתופסים במרצ. ח"כ מיכל רוזין וח"כ בצלאל סמוטריץ'. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.