התסכול העדתי: גבאי לא מוצא בני ברית אמיתיים

בספרו המעניין "הכול אפשרי" מספר אבי גבאי על הימים באוגוסט 2003, שבהם התמנה לשמש מנכ"ל בזק בינלאומי. גבאי טוען כי קיבל יחס עוין מיו"ר דירקטוריון בזק, ליאורה מרידור. "מוניתי על אפה וחמתה, כך שזה לא היה בסיס טוב להתחלה", כותב גבאי. "למן הרגע הראשון שהכרנו היא החמיצה לי פנים. נתנה לי להרגיש שאני לא כוס התה שלה והסתכלה עליי מגבוה. אני מכיר את המבט הזה. קוראים לו התנשאות".

עוד כותרות באתר מקור ראשון
–משבר אמצע החיים ותופעות טלוויזיוניות שמיצו את עצמן
–ראשי מפלגות, תפסיקו לשחק אותה ישו
–סרט זר: הגורמים הפועלים לסילוק הימין מהשלטון
–רוזנטל: "שפיר לא עצרה שקל אחד בוועדת כספים"

המבט של ליאורה מרידור מלווה כנראה את גבאי מאז ומעולם, גם לפני שהכיר אותה. בעולם הדימויים שלו, גבאי הוא הילד המרוקאי ממעברת תלפיות שנתקל במעלה הקריירה בדוקטור לכלכלה מרידור, האשכנזייה מרחביה, אשתו של דן. היא לא מקבלת אותו כפי שאף אחד לא מקבל אותו בסביבה הזו, ולא חשוב מה יהיו כישוריו והישגיו. ליאורה מרידור, שמינתה אגב את גבאי לתפקיד המנכ"ל, טוענת כי "הדברים אינם ראויים לתגובה".

אבל המבט הזה, המסתכל עליו מגבוה, לא מרפה ממנו גם היום ובעתיד הקרוב והרחוק. בספרו מספר גבאי על ימי הפריימריז בעבודה ועל הניסיונות של יריבו המושבע אראל מרגלית להדביק לו בורות. בעימות הטלוויזיוני ביניהם רמז מרגלית כי גבאי אינו יודע אנגלית, וגם שלח למתפקדים בעבודה מסרונים שהראו נאום מבולבל שלו בשפה. "זה היה נאום שנתתי אחרי שחזרתי מהשבעה על אבא שלי. זה כבר היה מעשה נבלה עם ניחוח גזעני לחלוטין, שהליכוד והטרולים שלו חוגגים עליו מאז", כותב גבאי.

גבאי נכנס לשדה של מפלגת העבודה בדצמבר 2016. זה היה מתחם זר ומוזר ולא שייך לו. חיבור לא טבעי. מצבה של העבודה היה כל־כך נואש, וגבאי עבר בסביבה וממש קראו לו להציל את העסק. בסוף בחרו בו, אבל לא קיבלו אותו. הוא עצמו גילה עולמות חדשים, שקשה לו להתקשר אליהם. לפעמים הוא מדבר על "דת החילוניות", שאנשים שמגיעים מירושלים לא מכירים אותה. גבאי פונה ימינה ושמאלה ולא מוצא בני ברית אמיתיים, אולי חוץ מחברת הכנסת לאה פדידה. גבאי היה מייחל לאנשים כמו מיקי זוהר שאיתם הוא יכול להגיע לשוק באופקים. אין לו כאלה.

הסיפור העדתי לא עוזב אותו. התסכול עצום. ברגעים של גילוי לב גבאי מודה כי מינה את ציפי לבני לתפקיד יו"ר האופוזיציה כדי להרגיע את האשכנזים בסביבה. לבני, לפי הספר של גבאי, לא קיבלה את המנהיגות שלו מלכתחילה והציעה לקיים פריימריז פתוחים של כל המחנה הציוני. אחרי שהפכה ליו"ר האופוזיציה המשיכה לבני כזכור להוביל את הרעיונות שלה, הפעם עם סמל סטטוס אחר.

לבני נפגשה עם אהוד ברק ועם בני גנץ מאחורי גבו של גבאי, לא עדכנה אותו ולא הזמינה אותו להתייעצויות. גבאי הרגיש שהוא מינה אותה והיא הוציאה אותו מהמחנה. מבחינתו היא עוד שכפול של ליאורה מרידור ואראל מרגלית, שביקשו להחזיר אותו לימי המעברות. גבאי העיף את לבני מהשותפות בדרך שנויה במחלוקת, אבל אז הוא ספג קיתונות של זעם בוועידת מפלגת העבודה. לבני הלכה ולקחה איתה את הלגיטימציה שהעניקה לו. אגב, בספרו מלגלג גבאי על אהוד ברק שבא אליו עם שלל הצעות פוליטיות. "מרוב גאונות ויומרה לא רואים את הסיכוי", מחדד גבאי.

גבאי ניצח בפריימריז בעבודה אבל מאז רק הלך וירד בסקרים. הוא לא מבין את זה; לפעמים הוא תוהה איך ייתכן שהוא מופיע באירועים ובכנסים ובחוגי בית שמונה פעמים בשבוע, פוגש מאות אנשים, מתרשם שהם אוהבים אותו, אבל אז מגיע סוף השבוע והוא פותח את העיתון ורואה שאיבד עוד מנדט. בינתיים גם בעבודה קמים ונוטשים, בדיוק כפי שקרה אחרי שעמיר פרץ ניצח בפריימריז בעבודה לקראת בחירות 2006, ויריבו במרוץ, שמעון פרס, קם ועזב לקדימה באקט מכוער יחד עם רבים אחרים.

ואגב, לא מפתיע שדווקא בין השניים האלה, פרץ וגבאי, יש סוג של שיתוף פעולה אחרי שהתמודדו זה מול זה ושפכו דם בפריימריז האחרונים. גורל דומה ורקע משותף מחבר לפעמים בין יריבים מרים.

בין לכיש לתל־אביב

מישהו יעשה פעם את ההשוואה המחקרית המרתקת בין בנימין נתניהו לאבי גבאי. כמו גבאי, גם נתניהו מרגיש לא שייך לנבחרת הישראלית. בניגוד לגבאי, נתניהו דווקא בא מהאליטה הזו, ועכשיו הוא נלחם בה באמצעות האוכלוסייה שגבאי הגיע ממנה. הוא מגייס את השכונות, את עיירות הפיתוח, את הציבור הדתי והחרדי, את העולים החדשים ואת המתנחלים כדי להילחם בשבט הטבעי שלו לכאורה: האקדמיה, התקשורת, מערכת המשפט, הסופרים והאמנים.

נתניהו בא מלמעלה ורוצה לעשות הפיכה עממית מלמטה. גבאי מגיע מלמטה ורוצה להפוך את הכול מלמעלה. הוא ליכודניק בן ליכודניק, אוהד מושבע של בית"ר ירושלים. הוא שייך למעברה בירושלים ולדודים שלו במושבים בחבל לכיש, שם בילה את החגים ואת חופשות הקיץ. "אלה השורשים שלי", הוא מדגיש. בספרו מתאר גבאי את התגובות המסתייגות של בני משפחתו, כולם מצביעי ליכוד וש"ס, מהמהלך שעשה. "למה אתה הולך דווקא למערך", הם שואלים אותו.

גבאי כותב כי החלום שלו הוא לחבר בין חבל לכיש לתל־אביב. בינתיים יש לו בעיה גם עם תל־אביב שלא מקבלת אותו, וגם עם לכיש שלא עוזבת את הימין למענו. יש לי תחושה שההתפרצות של גבאי על המפלגה שלו בפרט ועל החברה הישראלית בכלל תגיע אחרי הבחירות. גבאי יגלה שהכול אפשרי, כמו שם הספר שלו, חוץ מאשר להיות מנהיג מזרחי מקובל במפלגת העבודה, שלא מצליח לשבור את תקרת הזכוכית גם אם הצליח לנפץ אותה בהזדמנויות אחרות. אני מציע לגבאי שם לספר הזועם הבא שיכתוב: למה לא אני?!"

ברגע זה גבאי חייב לשדר תקווה, אחרת ייעלמו גם שמונת המנדטים שנותנים לו הסקרים. זוהי כנראה ההצגה האופטימית שהוא כופה על עצמו ואולי גם על האחרים בסביבתו. החיבורים המפלגתיים כבר לא יהיו משמעותיים, כי גבאי לא מוותר על המקום הראשון, ולא בטוח שהוא יוכל לשלב אישים מרשימים במיוחד, מושכי קולות, בשני המקומות המשוריינים הריאליים שלקח לעצמו. ביום שני שחרר גבאי בריאיון לרדיו ירושלים שמות מרשימת המומלצים שלו לעשירייה הראשונה: עמיר פרץ, שלי יחימוביץ, איציק שמולי, סתיו שפיר ומרב מיכאלי. אנשים טובים במפלגה היסטורית שמנהיג איש טוב ומנהל בכיר, אבל הוא עצמו לא מקובל ולא בחיר.