הפוליטיקה הישראלית בתקופות בחירות מזכירה את אמרתו של וינסטון צ'רצ'יל על רוסיה: "חידה עטופה במסתורין בתוך תעלומה". מצד אחד מערכות הבחירות מאופיינות בלהט מהפכני, שיוצר הרגשה שבדמוקרטיה הישראלית הכול אפשרי. מצד שני, הציבור הישראלי מתגלה כשמרני למדי בהצבעותיו, כך שהמהפכים הפוליטיים נדירים מאוד. מאז המהפך של הימין ב־1977, השמאל ניצח רק ב־1992, וגם אז במספרים זעומים; מצביעי הימין היו רבים ממצביעי השמאל, ולגוש הימין חסרו רק שני מנדטים כדי להגיע ל־61.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–ראשי מפלגות, תפסיקו לשחק אותה ישו
–רוזנטל: "שפיר לא עצרה שקל אחד בוועדת כספים"
–דרוש: פוליטיקאי ששואף להיות שר תפוצות או קליטה
–סרט זר: הגורמים הפועלים לסילוק הימין מהשלטון
מה מסביר את הסתירה הזו, בין תחושת האנדרלמוסיה בבחירות ובין הסדר והמחזוריות של הפוליטיקה הישראלית? התשובה נעוצה בפילוח תוצאות הבחירות לפי גושים. כאשר מסתכלים על הפוליטיקה בחלוקה למפלגות ניכרת התרחשות עצומה, משום שמפלגות קמות ונופלות אצלנו במרץ רב. אבל כשבוחנים את הפוליטיקה לפי גושיה, מתברר שהמפלגות השונות בעיקר משמרות את הקיים.
הגוש הפוליטי הגדול והיציב ביותר בישראל הוא גוש הימין־חרדים. להוציא שתי מערכות בחירות, מאז 1973 גוש הימין נע בתחום המצומצם שבין 57 ל־65 מנדטים. שתי מערכות בחירות היו יוצאות־דופן: ב־2003, שבה הגוש זינק ל־69 מנדטים בעקבות האינתיפאדה השנייה, וב־2006, הבחירות שאחרי ההתנתקות ו"המפץ" הפוליטי שחולל אריאל שרון, שהוריד את הגוש ל־50. אבל אפילו אם כוללים אותן בחשבון, גוש הימין נשאר הגוש הגדול והיציב ביותר.
רבים מאיתנו נוטים לזלזל מעט בגוש המרכז, בשל חוסר בערכים קונקרטיים ואידיאולוגיה עמומה. אבל מבחינה פוליטית יש להודות שגם המרכז, למרות גילו הצעיר, מגלה יציבות לא רעה. כשהוקם בסערה ב־2006, זכה הגוש הזה במספר שיא של 36 מנדטים. מאז הוא במגמת ירידה ובבחירות האחרונות קיבל רק 21 מנדטים, בין השאר בשל חיבור 'התנועה' למפלגת העבודה. אלא שבבחירות הקרובות נראה שהמרכז יגדל לראשונה מאז הקמתו, ויוכיח שוב שמדובר בגוש משמעותי, הכולל בין 21 ל־30 מנדטים ואף יותר. שרון בהחלט חולל רעידת אדמה נדירה בפוליטיקה שלנו, והפך פוליטיקה דו־גושית לתלת־גושית.
את התנודות של גוש המרכז מסבירה שמרנותם המבורכת של בוחרי הימין. כשהוקם המרכז הוא הצליח לשאוב רבים מקולות הימין, אבל באופן חד־פעמי. החל מבחירות 2009 קולות הימין חזרו הביתה, והמרכז ממשיך לחיות היום בעיקר על חשבון השמאל, שהפך לגוש הלא יציב ביותר, עם משרעת שנעה מאז 1992 בין 21 מנדטים ל־56.
מיציבות גוש הימין אפשר ללמוד לא מעט על הפוליטיקה הישראלית. העלייה והירידה של מפלגות יוצרת תחושה שיש בפוליטיקה הישראלית הרבה "המרה" אידיאולוגית. אבל כשמסתכלים על הגושים מתברר שההמרה נדירה למדי. הבוחר הישראלי נשאר לרוב באותן דעות, אבל מוכן להחליף את המפלגה שהוא מאמין שמייצגת אותן, בדרך כלל בטענה ש"לא אני השתניתי, אלא המפלגה/המציאות".
הטענה בדבר המרה מושפעת מהטיה שגורמת לנו להאמין שאם מפלגה אחת עלתה בזמן שאחרת ירדה, המשמעות היא שבוחרים עברו ממפלגה למפלגה. אבל פעמים רבות זו אשליה אופטית, מפני שחלק גדול מהשינוי מוסבר בהבדלים באחוזי ההצבעה, כלומר, מפלגה אחת הצליחה הפעם להביא תומכים רבים יותר לקלפי (ולכן עלתה), והאחרת כשלה בכך (ולכן ירדה.
זהו אחד ה"סודות" החשובים ביותר בפוליטיקה: חלק הארי של הצלחה בבחירות נובע מאחוז ההצבעה של התומכים, ולא מהמרת הלא־תומכים. כלומר, הדיבידנד הגדול מגיע מהנעה מרַבית של ה"בייס" אל הקלפי, ולא משכנוע מצביעי מפלגות אחרות לעבור אליך.
עקרון הרצף
כאשר כן מתרחשת המרה, היא בדרך כלל מקיימת את "כלל הרצף", שלפיו המעבר של בוחרים בין מפלגות נעשה בעיקר בין מפלגות סמוכות ולא בדילוג על פני מפלגות. למשל, מפלגה שממצבת את עצמה מימין לליכוד תתקשה לקבל קולות מהמרכז, ולהפך. מפלגות קטנות מנסות לשמור על עמימות אידיאולוגית, בדיוק כדי לאפשר מעברים שיחרגו מהכלל הזה, אבל מדובר במספרים קטנים. המפץ של 2006 הצליח בדיוק משום שקיים את כלל הרצף, ויצר מתחם נרחב של קרבה פוליטית בין שתי המפלגות הגדולות, לצד עמימות שהקלה על המעבר אליו.
אם כן, גם הבוחר ה"מתנדנד" הוא די יציב בדעותיו, ומתייחס לפוליטיקה כאל יריד שבו המפלגה שתשכנע אותו שהיא הכי מתאימה לו, תזכה בקולו. לכן המפלגות משתנות בסערה, אבל הבוחרים והגושים יציבים למדי.
בניגוד לכל האמור, פרשנינו טורחים להסביר לנו עד כמה הפוליטיקה הישראלית מיטלטלת ונסערת, וכי שלל מנדטים משייטים מפה לשם והכול פתוח. מה מאפשר ואף יוצר את הטעות הזו? התשובה – האויב הגדול של תוצאות האמת: הסקרים.
לפרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל בכלכלה, יש ויכוח עם חוקרי הרציונליות שטוענים כי אנשים נוטים לפעול באופן לא רציונלי. אומן טוען שרוב הממצאים שלהם מתבססים על ניסויים בתנאים מלאכותיים, שבהם אנשים מנסים בעיקר לרצות את הנסיין ולא משלמים מחיר על טעות. בחיים האמיתיים, הוא מסביר, אנשים פועלים באופן רציונלי הרבה יותר.
סקרים מציגים אתגר דומה. הם מאפשרים לאנשים לצאת מגדרם, למדוד מפלגות חדשות, להשתעשע (וגם לשקר) ללא מחיר. אבל הנתונים מראים שברגע האמת, כשההחלטות הופכות למשמעותיות, הבוחרים פועלים באופן הרבה יותר סולידי. בכל התרחשות פוליטית אנו מקבלים כותרות דרמטיות כמו: כחלון זוכה ל־20 מנדטים! הבית היהודי מתקרב ל־20 מנדטים! בנט לוקח מנדטים רבים מהמרכז! אלא שאז מגיעות הקלפיות, ושוב מתברר שמול הסקרים עומדים היציבות הגושית וכלל הרצף, ומנצחים.
נקודה אחרונה, אולי החשובה מכול. גוש הימין הוא אמנם הגדול והיציב ביותר, אבל יציבותו נעה סביב ממוצע של 61 מנדטים. המשמעות היא שהאויב הגדול ביותר של הימין היא שאננותו שלו, משום שהוא נמצא בסכנה קבועה שיתגבש מולו גוש חוסם (כפי שקרה ב־1992). ובעוד שהבזקי שלטון השמאל מעטים וחולפים, השפעתם האסטרטגית ארוכה ומזיקה. כך רבין ופרס עם אוסלו, ברק עם הבריחה מלבנון והאינתיפאדה השנייה, שרון ששבר שמאלה וחולל את ההתנתקות, ואולמרט עם מלחמת לבנון השנייה וההצעות מרחיקות הלכת לפלסטינים.
הא־סימטריה בין הימין לשמאל מובהקת: הימין, כדי לשמור על הקיים ולקדם את ישראל, חייב לנצח כל הזמן. אחרת הוא נאלץ לעסוק בעיקר בשיקום החורבות שמותיר אחריו השמאל. לפחות בעניין זה אין בפוליטיקה שלנו שום חידה, מסתורין או תעלומה. 
