לעיתונאים יש שריטות. זה טבעי וזה בסדר. את "השריטה" של הדס שטייף יכול לזהות מקילומטר כל מאזין רדיו ערני. נדמה שכתבת הפלילים הוותיקה של גלי צה"ל בילתה חלק ניכר מחייה הבוגרים בסביבה מאצ'ואיסטית־פטריארכלית, שבה, אפשר לשער, הטרדות מיניות היו כמעט נורמה. "אני זוכרת כל אחד מארבעים הגברים שהטרידו אותי מינית", הצהירה פעם בריאיון. גלי הפמיניזם החדש ורוחות מהפכת מי־טו בשנים האחרונות השפיעו עליה רבות. שטייף התבלטה כלוחמת חדורת מטרה לחשיפת הטרדות מיניות, עבירות מין ושערוריות צהובות הקשורות בתחום. "ציבור שלם של נשים בחר בי כדי לספר את הסיפורים שלהן", התגאתה.
אני יכול להבין את הלך הרוח הזה, כי גם לי יש שריטה. השריטה האישית שלי נחרצה בתשעה באב תשס"ה בגוש קטיף, והעמיקה בג' שבט תשס"ו בעמונה, כשצפיתי בעיניים קרועות בכף הדחפור הגורסת את מה שהיה פעם הבית שלי. מאז אני משקיע משאבי זמן ונפש ומקדיש הרבה נדל"ן עיתונאי כדי שלעולם לא עוד (למי שתהה על היקף הסיקור שמקבלים פה נושאים כמו חוק ההסדרה).
שריטה עוברת תיקון כשהיא הופכת מכאב לשליחות. מדובר בתהליך מורכב שדורש זהירות ובקרה עצמית. במקצוע שלנו, החשש משריטה כפול: הראשון, שהעיתונאי יהפוך לפובליציסט של טור אחד וימחזר את עצמו. הוא יהיה חדגוני מדי, צפוי מדי, משעמם מדי ואטום מדי לנקודות מבט אחרות. הסיכון השני נדיר יותר, אך גם חמור יותר: שהעיתונאי יפתח אובססיה שתעביר אותו על דעתו, ותגרום לו לרמוס את הזולת ואת החוק. עיתונאי עם שריטה שאין בו מידה מינימלית של מודעות עצמית ויכולת דחיית סיפוקים, עלול למעוד ולפגוע.
"עד היום הושבתי 14 עברייני מין בכלא לשנים ארוכות", השתבחה פעם שטייף בריאיון למגזין 'ליידי גלובס'. בין הגולגולות התלויות על חגורתה מופיעים סילבן שלום, עמנואל רוזן והשופט ניסים ישעיה, שגם אם לא התמודדו עם הליך פלילי – הקריירה שלהם נקטעה. חלק מהחשיפות שלה התגלו בדיעבד כמוצדקות ותרמו לביעור נגעים חברתיים, אולם להיטות־היתר הייתה לעיתים בעוכריה. לפני כשני עשורים הרשיע בית המשפט את שטייף בשתי עבירות: סיוע להאזנות סתר אסורות, וסיוע שלא כדין בהאזנה. כתבת הפלילים קיבלה מספר טלפון שבאמצעותו אפשר היה להאזין לשיחות ועידה שערכו קצינים בכירים במשטרת מרחב דן. היא מסרה את הטלפון לכתב אחר בתחנה שהאזין לשיחות כמה פעמים. הוטלו עליה אז מאה שעות לתועלת הציבור במוסד טיפולי לבני נוער.
הלאה. בתקופה שבה נחשד ניצב אורי בר־לב בהטרדה מינית, שטייף נחלצה לעזרתו בדיווחים מוטים, בלי לחשוף את הרומן האישי שניהלה עימו. היא הצדיקה את דבריה בטענה שבזמן הדיווח הם כבר נפרדו (התיק נסגר לאחר שבר־לב התנצל בפני המתלוננת ופרש מהמשטרה). את הגבולות בינה ובין מושאי הסיקור שלה במשטרת ישראל היא פורצת לא אחת, לעיתים בלי למצמץ ובלי להסתיר, כשלא פעם היא משמשת בעצמה חוקרת, שופטת ותליינית. "אני מביאה להם תיקים גמורים, וכל מה שהם צריכים זה לחקור ולהגיש כתבי אישום", הודתה באותו ריאיון לגלובס. אבל כל אלה היו רק מתאבן לפיאסקו האחרון.
מטהרים את השרץ
רוב הפרטים התבהרו רק השבוע, במכתב ההתראה שנשלח מטעמו של אפי נוה. ראש לשכת עורכי הדין הפורש, המצוי בהליך גירושין קשה ומכוער, עזב את הבית והשאיר בו טלפון נייד, נעול בכספת. גורם בעל גישה לטלפון, שניתן להניח כי רצה לפגוע בנוה, מסר אותו לשטייף. הטלפון האישי – קודש הקודשים של הפרטיות – נפרץ. שטייף התייעצה לגבי החומרים ממנו עם נורית קנטי, רזי ברקאי ואילאיל שחר בגלי צה"ל. העיתונאי חיים לוינסון ב'הארץ' דיווח כי שטייף קיבלה חסינות משי ניצן, אך גורם המקורב לחקירה הכחיש את הדברים. לדבריו, שטייף פנתה לפרקליט המדינה וביקשה ממנו חסינות. הוא הורה לה למסור את החומרים למשטרה ולא התחייב לדבר. בפעם השנייה שהגיעה למשטרה הסכימה לדבר רק תמורת חסינות, והובטח לה שהדברים שתאמר בעדותה לא ישמשו ראיה נגדה. בשורה התחתונה: היא לא קיבלה חסינות על עצם הפריצה למכשיר, אבל כן קיבלה חסינות על כל מה שאמרה במשטרה, ובו ההודאה שלה בפריצה למכשיר. האם יש לה חסינות או אין לה חסינות? אני לא הצלחתי להבין.
מה היה במכשיר של נוה? תשובה מלאה יכולים לתת רק שטייף ומי שנחשף לתכנים מתוכו. אנחנו יכולים רק לנחש: שיחות פוליטיות לא פורמליות עם שרת המשפטים, הודעות וואטסאפ פרטיות עם פרקליטים בכירים ושופטים מכהנים, שיחות עם לקוחות (המוגנות בחיסיון חמור), תכתובות מייל רגישות עם שרים וחברי כנסת, מריבות עם האישה, שיחות פרטיות עם נשים שאינן השופטת א' או עורכת הדין ס' החשודות בפרשה, הודעות טקסט שאינטרנט רימון חוסם, קובצי קול שרימון היה רוצה לחסום (שלושה מהם הגיעו אף אליי).
עם קבלת החסינות ניתנה האות לחגיגה על הדם. דפנה ליאל דיווחה על תכתובות בין נוה לשקד שבה הבטיח לה לפקוד אנשים לבית היהודי. ערוץ 13 פרסם צילומי מסך של התכתבויות רומנטיות בין נוה לשופטת החשודה. בהן, אגב, היא זו שמשדלת אותו להצטרף אליה לחופשה באירופה. החגיגות הופסקו רק לאחר הוצאת צו איסור פרסום על פרטי הפרשה, אך צילומי מסך וקובצי קול עם הודעות זימה המיוחסות לנוה נפוצו לכל עבר. האם שטייף נקטה אמצעים סבירים כדי להגן על החומר הרגיש שברשותה? אין לנו כלים לקבוע.
"הפוגע במזיד בפרטיות זולתו דינו מאסר חמש שנים", קובע סעיף 5 בחוק הגנת הפרטיות. הפגיעה בפרטיות מוגדרת כעבירה חמורה בדרגת פשע. פריצה לטלפון נייד היא עבירה פלילית חמורה גם בשל הוראות חוק נוספות, כמו סעיף 4 לחוק המחשבים וסעיף 2(ב) לחוק האזנות סתר. למותר לציין שזוהי גם עבירה על תקנון האתיקה של העיתונות.
קשה להפריז בחומרת המעשים של שטייף. האסוציאציה הראשונית שלי הייתה התנהלות מזרח־גרמניה בתקופת השטאזי ורוסיה בתקופת הקג"ב: אזרחים עבריינים נוקטים פעולות פליליות כדי לפגוע באזרחים אחרים, ומקבלים גיבוי בדיעבד מרשויות החוק. מה זה אם לא התנהלות של מעין מאפיה? נדמה ששטייף רמסה ברגל גסה כל ערך מינימלי של אתיקה, וכל יום שהיא ממשיכה לתפקד כעיתונאית בגוף שידור ציבורי הוא כתם וחרפה. איגוד העיתונאים צריך לזעוק מרה על הפגיעה במקצוע.
אגב, סנגורו של נוה עו"ד בועז בן־צור הגיש לשטייף ולחבורתה התרעה לפני נקיטת הליכים, ואיום בתביעה על סך חמישה מיליוני שקלים. במסמך שהגיש הזכיר עורך הדין לעיתונאים שהחסינות שהעניק להם פרקליט המדינה איננה רלוונטית למישור האזרחי־נזיקי. "מישור פלילי לחוד, ומישור אזרחי לחוד". הבעיה היא שגם אם נוה יזכה בתביעה – וסיכוי לא רע שכך יקרה – את הפיצוי הגבוה לא תשלם שטייף מכיסה אלא אנחנו, משלמי המיסים המממנים את גלי צה"ל.
מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "בית הדין הרשיע בעבר את הכתבת בעבירת סיוע להאזנות סתר בלבד, וגזר עליה 199 שעות עבודות שירות במוסד טיפולי לבני נוער. במסגרת פסק הדין בעניין ציינו שופטי ההרכב כי הכתבת היא 'עיתונאית מצטיינת, לוחמת צדק פעילה ביותר'.
"בנוגע לקשר שניהלה הכתבת עם ניצב בר־לב, נציין כי הכתבת לא הסתירה את דבר יחסיה עם בר־לב, והדבר הובא לידיעת גורמי המערכת.
"באשר למכתב ההתראה מטעם עו"ד בן־צור – לא נוכל להגיב מאחר שהחקירה עדיין מתנהלת תחת צו איסור פרסום. גלי צה"ל הקפידה ותמשיך להקפיד על קיום הוראות הצו ככתבו וכלשונו".
מצעד הטפטופים
מכאן לשאלת שיקול הדעת של ניצן. פרקליט המדינה לא התבקש לאשר מלכתחילה ביצוע עבירה חמורה על ידי אזרח, אלא נדרש לשאלה בדיעבד. מה לעשות עם חומרים המציפים חשד לעבירות שוחד מיני חמור שהושגו באמצעים עברייניים? מקור המקורב לחקירה טוען שעל הפרק עמדו לא רק עבירות שנעברו בעבר, אלא גם מערכת יחסים פסולות המתקיימות בהווה, והתעלמות מהן הייתה מעילה בתפקיד. ניצן דרש מהמשטרה להוציא צו שופט שיתיר חיפוש מצומצם בטלפון הנייד, ויאסור את הפצת שאר החומרים. על הפרק עמדו לא רק הצגתו העירומה של נוה, אלא גם שלל גורמים שלישיים שניהלו תקשורת פרטית עם נוה ויכלו להיפגע מאוד מהחשיפה. מהי האפקטיביות של הצו שניתן? לא ברור. כאמור, גל"צ וערוץ 13 הפסיקו אמנם במצעד הטפטופים והחשיפות בעקבות הוצאת הצו, אולם בדארק־נט משייטים חומרים מביכים המיוחסים לנוה.
השאלה הגדולה היא האם שטייף תועמד לדין על הפריצה למכשיר. הרושם שלי ממקורותיי הוא שהמערכת נוטה לתת לה הגנה בדומה לזו של עד מדינה. מבחינה ציבורית החלטה כזו תהיה בעייתית במיוחד. אי־מיצוי הדין עימה ישדר מסר ציבורי רע מאוד של לגיטימציה להפקרות. במיוחד נוכח העובדה שמדובר בשור מועד ברשות הרבים, שהחסינות המשפטית עשויה לדרבן אותו להמשיך לתקוף.
בחזרה לניצן. חלק מהפרשנים התייחסו לעובדה שרק בחודש שעבר התראיין אפי נוה לתוכנית 'עובדה', והאשים את ניצן ברדיפה אישית בשל החלטתו שלא לתמוך בו לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. לטענתם, גם אם מדובר בהאשמות מופרכות וחסרות בסיס, וסביר להניח שאין באמת קשר בין הדברים, ניצן היה צריך לפסול עצמו מלדון בעניינו של נוה, שכן החלטה כזו נראית כמו מסע נקמה.
הטענה הזו כלפי ניצן בעייתית. נוה לא הביא ולו ראיה אחת לקיומה של איבה בינו לבין ניצן. אם נקבל את טענותיו ב'עובדה', ייפתח פתח לכל חשוד לטעון לקיומה של יריבות אישית בינו לבין התובע או השופט, ולבקש לפוסלם.
פרי העץ המורעל
הבא בתור הוא נוה, שיצטרך להתמודד עכשיו עם הלחצים הכואבים באוזניים שיוצרת נפילה מרהיבה ונטולת־מצנח שכזו. את מחלת הגבהים שלו יחליף עכשיו שיכרון מעמקים. הוא יודע היטב שרק הוא עצמו אשם במצב שהגיע אליו, וטוב עשה שלא נאחז בקרנות המזבח אלא התפטר מיד מתפקידו. נוכח ההתנהלות השערורייתית לכאורה שנחשפה, הוא לא יכול היה להמשיך ולו יום אחד בתפקיד הרם של ראש לשכת עורכי הדין. השאלה היא האם יוגש נגדו כתב אישום, ומה יהיה מעמדן של הראיות שנתפסו. כאן אנחנו מגיעים לתורת 'פרי העץ המורעל', ולשם כך נפרוס רקע תיאורטי קצרצר.
הפחד הכי גדול של אזרחי ארצו של הדוד סם הוא מעריצות שלטונית ושימוש לרעה בכוח שלטוני. זו הסיבה שהם מוכרים נשק לכל זב ומצורע – כדי שבעת פקודה יוכל להגן על עצמו מפני אנשי החוק – וזו הסיבה שהם יצרו את תורת 'פרי העץ המורעל'. האמריקנים עשו לעצמם חיים קלים: הדוקטרינה שלהם פוסלת כל ראיה שהיא תוצר של מעשה אסור, גם אם הגיעה לידינו בעקיפין. להמחשה, דמיינו מצב שבו עבריין נחקר בעינויים, נשבר ומספר לחוקריו היכן הטמין את הסכין ששימשה אותו לרצח. החוקרים מגיעים לזירה, מוצאים את הסכין ומגלים עליה טביעות אצבע כפולות, גם שלו וגם של השותף לרצח שנמלט מהזירה. השותף נעצר כדין, נחקר בנחת על קפה וסיגריה ומעיד מיוזמתו נגד הרוצח. במשפט האמריקני, התביעה בבעיה. כל הראיות פסולות והרוצח ילך הביתה. אוהדי סדרות פשע אמריקניות מכירים את המשפט הקבוע ששוטרים מדקלמים לעצורים: אתה זכאי לעורך דין, וכל מה שתאמר עשוי לשמש נגדך כראיה במשפט. הנוהל הזה נכתב בדם, שכן ההיסטוריה האמריקנית מלאה ברוצחים בדם קר שיצאו לחופשי רק בשל התרשלות שוטרים שלא הקפידו על זכויותיהם. תורת פרי העץ המורעל נועדה לשמור על זכויות האזרח, אך גם להרתיע את המשטרה משימוש באמצעים לא חוקיים להשגת ראיות.
המשפט הישראלי לא קיבל את התפיסה הקיצונית הזו, והעדיף לאזן בין הערכים. הצד השני של המשוואה הוא השאיפה להגיע לחקר האמת, כלומר לצמצם למינימום את הפער שבין האמת המשפטית לאמת העובדתית, ולעשות צדק גם אם המידע הושג בדרכים עקלקלות. אינטרס נוסף הוא שמירה על שלום הציבור: דמיינו מצב שבו האזנת סתר שהושגה שלא כדין מגלה שחשוד פלוני הוא פדופיל או שודד סדרתי. נקיטת הליכים נגדו חשובה לא רק למטרת גמול אלא גם למטרת מניעה. במתח שבין הזכות לפרטיות לשלום הציבור, ההכרעה הישראלית היא לטובת שלום הציבור.
אלא שכאן חלה התפתחות. במשך שנים רבות קיבלו בתי המשפט ראיות פסולות, והסתפקו בהערות למשטרה שאם לא תחדל מלעשות שטויות – ראיות עלולות להיפסל. המפנה בפסיקה התרחש ב"הלכת יששכרוב" מ־2006. רפאל יששכרוב היה חייל שבמהלך חיפוש בגופו נפלה ממנו חבילת סם. חוקריו הוציאו ממנו הודאה לפני שאפשרו לו להיפגש עם עורך דין.
בית המשפט העליון קבע בפסק דין תקדימי שאפשר לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, אלא שבניגוד למקובל במשפט האמריקני, אין חובה לפסול ראיות אלה. השופטת דורית ביניש השאירה לבית המשפט שיקול דעת להכריע בכל מקרה לגופו "האם לפסול את הראיה נוכח הפגיעה בהגינות ההליכים, בהתחשב במכלול הנסיבות ותוך שאיפה ליצור איזון הולם בין זכויותיו הבסיסיות של החשוד לבין השאיפה למגר הפשע, לגונן על ביטחון הציבור ולחתור לחקר האמת". עיקר חידושה היה בקביעה כי "משקל האינטרסים של הגינות ההליך, והקפדה על משמר זכויות הפרט, גובר על המשקל שיש ליתן לחתירה אל ה'אמת העובדתית' לצורך המאבק בפשיעה".
במשפט העברי, אגב, הנטייה ב'איסורא' היא לטובת חקר האמת, וב'ממונא' לטובת הגנת הפרטיות. כך למשל, בתי דין רבניים יקבלו צילומים אסורים של חוקר פרטי המוכיחים בגידה לצורך כפיית גירושין, אך יימנעו מלקבלם כאשר על הפרק תעמוד שאלה כספית גרידא.
שופטים בשר ודם
במקרה של נוה, מבחינה חוקית, חוק האזנת סתר כולל סעיף המאפשר לפרקליט המדינה לאשר שימוש בחומרים מהסוג הזה כאשר על הפרק עומדות עבירות של פשע חמור או מיוחד. השופטים עשויים לקבוע שאף שהראיות הושגו בדרך פסולה, האינטרס של שמירת טהרת הליך המינויים לתפקידי שיפוט גדול כל כך, שיש לקבל את הראיות. הבעיה במקרה של נוה הוא שעצם הדיון בו בבית המשפט הוא עוד אירוע של ניגוד עניינים מוסדי, שבו השופטים דנים בעצמם.
השופטים בירושלים אוהבים לדמיין את עצמם כמלאכים בעלי כנפיים ונטולי אינטרסים. לפני כשנה דחה השופט עמית עתירה של עו"ד יצחק בם, שטען שאפי נוה לא יכול לדון במינויים של שופטים העוסקים בתיקים שבהם משרדו מייצג. "העותר חוטא באי־הכרה של הדי־אן־איי השיפוטי, וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין", התפאר אז השופט. "אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד לנטרל רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני. נער הייתי אך טרם זקנתי על כס השיפוט, ומניסיוני למדתי כי עורכי הדין מעריכים את השופט המקצועי שהשיקולים הענייניים והמשפטיים נגד עיניו. לכן, דווקא שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין".
מה יאמר עמית עכשיו, כשגילינו ששופטות יכולות לכאורה לשכב עם חבר ועדה כדי להתקדם? כל דיון בתיק נוה הוא גם דיון בעתידם של שופטים מכהנים: החשדות כלפי השופטת שניהלה רומן, והשופט שאשתו ניהלה רומן. מי שיצטרכו לדון בעתידם הם הקולגות שלהם שנמצאים בלוז־לוז סיטואיישן: אם יפסלו את הראיות הנגועות, יגידו שהם מכסת"חים את עצמם ואת המערכת. אם יקבלו את הראיות, ישדרו לציבור מסר אולטרה־בעייתי שלפיו חבלה חמורה כל כך בפרטיות ובצנעת הפרט זוכה לגיבוי שיפוטי. פתרון לבעיה הזו אין.
מערכת מתגוננת
ומעניין לעניין באותו עניין. זוכרים את השופטת רונית – "אני איאלץ להיראות ממש ממש מופתעת" – פוזננסקי־כץ? הרכב של בית דין משמעתי שכולל שני שופטי עליון – ניל הנדל ואשר גרוניס – קבע שיש להדיח אותה לצמיתות. היא עתרה לבג"ץ, והרכב של שלושה שופטים הפך את ההחלטה והחליט להחזיר אותה לשיפוט. זה בדיוק אותו הסיפור.
פרקליטה מנוסה אמרה לי השבוע כך: "בג"ץ בחיים לא היה מתערב בהחלטה של ועדת משמעת שניתנה בסמכות, וששניים מחבריה הם שופטי בית המשפט העליון. אין שום דבר לא סביר או לא חוקי בהחלטת בית הדין למשמעת, וההיגיון הציבורי שלה ברור לכול. פסק הדין החריג ניתן רק בגלל שפוזננסקי־כץ צמחה בפרקליטות, ומי שייצג אותה הם פרקליטי הצמרת פיני רובן ורם כספי, שהם עצמם חברים אישיים של שופטי בית המשפט העליון. כך נראית מערכת ששומרת לעצמה על האחוריים".
סוף דבר, שופטים בכירים ופרקליטים צריכים להיזהר מפני נקודת עיוורון. ראשי מערכת אכיפת החוק נמצאים בעמדת כוח אדירה. הם עשויים לחוש שהמצפן שלהם מכויל ומדויק וכל האנשים סביבם מנהלים קרבות בוץ. בלא מעט אירועים – מהיחס לנציבות הביקורת על הפרקליטות ועד לטיפול בשופטים שסרחו – קשה להם לראות מה שהאזרח הפשוט רואה כתנאי למניעת ניגוד עניינים מוסדי: שופטים ופרקליטים לא אמורים לדון בעצמם.
