זו הייתה אמורה להיות קדנציה קצרת מועד של "אספה מכוננת", שבה יֵשבו כמה נבחרי ציבור, יחוקקו את חוקתה של מדינת ישראל כמתחייב ממגילת העצמאות, ומיד לאחר סיום התהליך יתפזרו איש לדרכו. רק לאחר מכן יתקיימו בחירות לפרלמנט הישראלי, שאמור להתנהל בהתאם לחוקה קיימת. אבל הבחירות הראשונות, ב־25 בינואר 1949, הובילו למקום אחר לגמרי. במהלך אחת מישיבותיה הראשונות חוקקה האספה המכוננת את "חוק המעבר" – החוק הראשון והיחיד שלה – ובו שינתה את שמה ל"הכנסת". החוק בא כהמשך ל"פקודת סדרי השלטון והמשפט" שחוקקה מועצת המדינה הזמנית. שבעים שנה בדיוק אחרי הבחירות שהתכנסו אל תוך 120 מושבים (למעלה משליש מהם ניתנו לחברי מפא"י), כנסת ישראל עדיין מנסה להגדיר את מאזן הכוחות שלה בכל הנוגע לסדרי השלטון והמשפט, וחוקה עדיין איִן.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–מעודד חרם: ארגון אמנסטי נגד חברות תיירות בינ"ל
–מה שעובר עליו: כוכב הרוק הנשכח חוזר להקפיץ את הקהל
–הדרקון מתעורר: הצו שמאיים על חקלאי יו"ש
הבחירות הראשונות למוסדות השלטון הסדירים של ישראל היו אמורות להתקיים "לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948", כלשון המגילה, אלא שמלחמת העצמאות שהתנהלה ברקע הביאה לכך שאפילו האספה המכוננת לא נבחרה עד שלהי ינואר. למעשה, הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק בבחירות ההן – תשעה חודשים לפני שבנימין נתניהו בא לעולם – הייתה אם להמשיך במלחמת העצמאות, או להגיע עם השכנות האויבות להבנות ובעקבותיהן להסכמות על גבולות הארץ וסיום הלחימה. תשעה חודשים לפני יום הולדתו השבעים של נתניהו, קביעת גבולות המדינה לא זקוקה כרגע להסכמה מצד שכנותינו אלא קודם כול בינינו לבין עצמנו, וברקע מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת מלחמת עצמאות מסוג אחר לגמרי.
אישים גדולים בעלי רעיונות גדולים ניהלו פה מלחמות עולם על צביונה של מדינת ישראל בראשיתה, וגם לרבים מהמתחרים הפוליטיים היום ישנם אותם להט ורצון לפעול לטובת המדינה ואזרחיה. אל תתנו לחיקויים הגרוטסקיים והמוצלחים שלהם ב"ארץ נהדרת" לבלבל אתכם: רוב המתמודדים לכנסת ישראל, ובטח ראשי המפלגות, באמת ובתמים אוהבים את הארץ הזו ושואפים לתרום לה. ובכל זאת, כל אחד מהם מתפתה למַרכז עצמו לדעת, להבליט את דמותו־שלו מתוך שכנוע פנימי שהוא ורק הוא יביא את הבשורה. במלוא הצניעות הוא יבהיר לציבור הרחב שאם כיסא ההנהגה לא יהיה בידיו, המדינה תתמוטט. לא חבל, אחרי כל מה שהושקע בה? יש מביניהם שקורות החיים שלהם, בתוך הפוליטיקה ומחוץ לה, מצדיקות שמץ מההערכה העצמית הגבוהה. רבים אחרים לא ראויים לפרגון נדיב שכזה.
מדינת ישראל היא הרבה יותר מסך חלקיה המקריים. בחלומות הציונות הכי צבע־חאקי שלהם לא חלמו מייסדיה שבתוך כמה עשורים בלבד יגיע מפעלם הגדול להישגים שהיא צברה. ולא, הטפטפות, הווייז, עגבניות השרי והדיסק־און־קי הם לא עיקר העניין. פריחתה של הארץ וקיבוץ הגלויות אליה לאחר אלפי שנות חורבן ושממה הם הנס שמעל ומעבר לתפיסה האנושית. כל כך מעבר, עד שלפעמים יש מי שרואה בזה לא יותר משגרה מתבקשת, שלא לומר צרה צרורה. ובכל זאת, כל אחד מאיתנו הוא אבן בפסיפס הקמת המדינה. ראוי שמנהיגינו הפוטנציאליים יגייסו שמץ צניעות ותפיסה של נותני שירות כדי שיהיו ראויים לבוחריהם. שיאמצו שמץ מורא שמיים מפני גודל המשימה. אם יתעקשו להמשיך ולהאדיר את דמותם החד־פעמית, הם רק יזכירו לנו את האמת – שבסופו של דבר מדובר במלך בשר ודם.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
המאמר המלא מתפרסם היום במוסף דיוקן של מקור ראשון
