שמש חורפית ומשב רוח נעים קידמו בשבת האחרונה את המתפללים בחוף מלון הרודס. פסטיבל שבת שירה באילת, מבית היוצר של רוזן הפקות ונופש בשיתוף עם מיקי רוזנבאום יזמות והפקות, התקיים שם זו השנה התשיעית, ושנה שנייה בשיתוף מקור ראשון. רפי ביטון, אגדת החזנות, ניצח ביד רמה ובזרועות נטויות על מקהלת הילדים והמבוגרים "קולות מן השמיים", שהצליחה ללהטט בין חזנות אשכנזית קלאסית לפייטנות מזרחית, שירה ישראלית ונגיעות לועזיות מרגשות פה ושם. "אל ארץ צבי" ו"התקווה" טלטלו את בלוטות הרגש בתפילה לשלום המדינה, לחן "לו יהי" עשה זאת בתפילה לשלום חיילי צה"ל, ואפילו נעימת "הסנדק" קפצה לבקר באמצע חזרת הש"ץ. כמו החזנות, גם ההרכב האנושי של המקהלה כלל ילדי פלא שובי לב, נערים בעלי קול מלאכי, בוגרים בעלי מבטא רוסי כבד וכאלה שהגיעו מארצות האסלאם. כולם התאגדו בשעת בוקר לא מדי מוקדמת על חופו של ים סוף, שם הושרה בחגיגיות שירת הים, בנו"ן־צד"י המתאים לאירוע.
עוברים ושבים, דייגים, תיירים ומתעמלים מזדמנים עצרו במקומם ורותקו לשירה, כמו גם למראה הקהל הרב שעמד שם והתמוגג. עוברת אורח אחת כזו התיישבה לא רחוק ממני, מסוקרנת מההתקהלות הלא צפויה של מאות גברים בטליתות ומאות נשים כסויות ראש במידה זו או אחרת. את הסלולרי שלה היא כיבתה והסתירה בכיסה, על אף שלשרוול חליפת הטרנינג שלה מחובר נרתיק עבורו.
התקרבתי אליה ושאלתי אם היא זקוקה להסברים. היא חייכה וענתה שאמרו לה שהשבת זו "פרשת שירה", אבל היא לא יודעת הרבה מעבר לזה. הסברתי לה שמדובר בפרשת בשלח, שבה נקראת שירת הים מתוך ספר התורה. ציינתי אגבית שהשירה הזו נאמרת גם בתפילת שחרית מדי בוקר, ונזכרת בקיצור לפני תפילת עמידה. למרבה ההפתעה, האישה החביבה הגיבה בתרעומת גלויה. לא עליי, על המערכת כולה. "לא ידעתי את כל זה", אמרה במורת רוח. "איך ייתכן שאני בת 55, עובדת במערכת החינוך, ולא היה לי מושג ששירת הים היא חלק מהתפילה?"
כשניסיתי להגיש לה את הסידור שלי, היא דחתה אותו בהחלטיות. "אין לי מושג אפילו איך להסתכל על זה. אבא שלי היה מתפלל, ואני לא יודעת שום דבר על התפילה. איך לא מכניסים את זה לתוכנית הלימודים?". חייכתי אליה בעדינות והזכרתי בחצי משפט את התלונות המצויות על הכפייה הדתית, שהמירה בינתיים את שמה להדתה. שאט הנפש שלה רק גברה, אבל אז המקהלה הגיעה ל"ויושע", ואנחנו השתתקנו. בסיומה של השירה הגברת עם הקוקו ונעלי הריצה נשמה עמוק, אמרה "וואו, מה אני יכולה לבקש יותר מזה?", והלכה.
לפני החזרה לאולם התפילה במלון עליתי לרגע למזח, צועדת ביבשה בתוך הים הגדול הזה והנפלא. בעוד כמה שעות יחזרו מקלטי הטלוויזיה לדבר בחירות. במערכות העיתונים יוקשו מילים קשות ומסכסכות על ענייני דיומא. למחרת אשמע הרצאה אקדמית על פמיניזם שתשלח גם היא אצבע מאשימה להרגלי האכילה של נשים, איך לא – בגלל ההדתה. עוד שלושה חודשים וחיים שלמים צפויים לנו עם תסכולים הדדיים, כשבשם הזכות להתנתקות מהגדרה דתית עצמית, יחדדו את הזרות השבטית. אבל שם על חוף ים סוף, בשבת שירה, נראה היה שכל מה שצריך לפעמים זה להשתיק את הקולות הצורמים שאליהם התרגלנו, ולבחור לשמוע מקהלת קולות קצת יותר מורכבת ועמוקה. אולי שם נגלה שמתוך בליל הקולות החברתיים יכולה לעלות הרמוניה מרהיבה.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
המאמר המלא מתפרסם היום במוסף דיוקן של מקור ראשון
