חקירת מותו הטרגי של יהודה ביאדגה ביום שישי שעבר טרם הסתיימה, נכון למועד כתיבת השורות, אבל גם אם המסקנות יהיו שהשוטר שירה בו פעל כשורה, האירוע כבר הצליח לעורר מחדש את מחאת הקהילה האתיופית על יחסה המפלה של המשטרה כלפיה. קולות המחאה הזו לא תמיד נעימים לאוזן, אבל לצערנו הם לא נוצרו בחלל ריק ויש להם על מה להתבסס. חלפו כבר כמעט ארבע שנים מאז המחאה ההמונית של בני הקהילה בעקבות הכאתו של דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי, בידי שוטר יס"מ. בעקבות המחאה הוקמה אז ועדה בין־משרדית למיגור הגזענות, בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. כעבור חצי שנה הגישה הוועדה דו"ח מקיף עם נתונים והמלצות בתחומים שונים.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–גל פיטורים בעיתונות האמריקנית: 15 אחוזים מעובדי "באזפיד" יפוטרו
–נסגרה התוכנית לשיקום נוער הגבעות: "במקום לטפל, שולחים אגרוף"
–במהלך תמרון משותף: ספינת טילים ישראלית פלטה רקטות בתוך נמל איטלקי
הנתונים שהופיעו בדו"ח פלמור בתחום יחסי המשטרה והקהילה היו קשים. בשנת 2015 למשל, אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה היה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה. אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על יותר מפי ארבעה, ושיעור הקטינים שנשלחו לרצות מאסר בפועל עמד על כמעט פי עשרה מחלקם באוכלוסייה. ביוני 2016 עמד שיעור הקטינים יוצאי אתיופיה בכלא אופק, שמיועד כולו לבני נוער, על 18.5%. בתקופות אחרות הוא הגיע גם לארבעים אחוזים.
מחקר שנעשה על ידי הסנגוריה הציבורית בבית המשפט המחוזי בירושלים בחן את המלצות שירות המבחן ביחס לשלוש קבוצות: קטינים יהודים, קטינים ערבים תושבי מזרח ירושלים, וקטינים יהודים יוצאי אתיופיה. הקבוצה שבנוגע לה היו הכי הרבה המלצות למאסר היו הקטינים יוצאי אתיופיה.
גם המפכ"ל היוצא רוני אלשיך הודה ביוני 2016 שקיים סיכוי לשיטור־יתר של משטרת ישראל מול הקהילה האתיופית. המשטרה גיבשה תוכנית לחיזוק האמון בין המשטרה לקהילה, ורוב המלצותיה נמצאות כבר בשלבי יישום. שוטרים צוידו במצלמות לתיעוד המפגש שלהם עם אזרחים, ביישובים עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה מונו שוטרים קהילתיים שנועדו לתת מענה הסברה והנגשה לחברי הקהילה, ועשרות קצינים אתיופים חדשים מונו כדי להגביר את האמון.
אחד הנתונים שכבר השתנו באופן משמעותי הוא שיעור הקטינים הכלואים בכלא אופק. לפני כמה חודשים הוא עמד על פחות מאחוז. אחת הסיבות שהביאו לאחוז הגבוה בעבר, הייתה חוות דעת שכתבו קציני מבחן על קטינים יוצאי אתיופיה: הם נהגו לכתוב חוות דעת שליליות מכיוון שהנערים לא הישירו אליהם מבט לאורך השיחה. השינוי התרחש כאשר קצין מבחן מהקהילה האתיופית הסביר לחבריו שבעוד אצל נער רגיל התנהגות כזו יכולה לבטא התחמקות וחוסר קבלת אחריות, אצל הנערים האתיופים מדובר בהתנהגות טבעית שהם מחונכים לה בבית – שלא מכובד להביט ישירות בעיניו של אדם מבוגר.
מראה חברתית
מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור אומרת השבוע שמבחינתה המדד המרכזי לשינוי במערכת היחסים בין המשטרה לקהילה האתיופית הוא מספר התיקים שנפתחים לצעירים בני הקהילה. "הנתון הזה, שהוכיח שיש מדיניות מפלה, היה מאוד מובהק, ולכן צריכים להמשיך לעקוב אחריו. אני מקווה שנראה בו תוצאות". פלמור לא עושה הנחות למשטרה. "יש סובלנות לתהליכים ארוכי טווח, אבל לצד זה יש גם ציפייה שיהיה מענה במקומות שהם לגמרי בשליטת המשטרה, שזה אומר בהליכים הפיקודיים והמשמעתיים. אנחנו מצפים שהמשטרה לא תעשה שינוי בתחום הזה רק כדי לעמוד בהחלטת ממשלה או כדי לרצות יחידה מסוימת במשרד המשפטים, אלא מתוך הבנה שאמון הציבור תלוי בזה".
פלמור מגנה את האמירות הקיצוניות שהשמיעו חלק מפעילי הקהילה בשבוע האחרון נגד המשטרה, אבל גם מבינה ומזכירה מהיכן הן מגיעות. "הקהילה מרגישה שאם היא לא תצופף שורות ותתנפל על המערכות אחרי אירוע כזה, אין סיכוי שמישהו יתייחס. התחושה היא שהמשטרה הפכה להיות חשודה מיידית, וכבר אי אפשר להניח שאולי היא סתם פעלה ברשלנות וחוסר מקצועיות ולא מתוך גזענות. לא צריך לצאת בהצהרות חסרות אחריות, אבל מצד שני אם המשטרה לא תשכיל להראות לנו מרצונה הטוב שהיא נוקטת יד קשה כלפי תופעות של גזענות שמטרידות את יוצאי אתיופיה, אז במקרים כמו המקרה הזה לא יהיה בסיס לתהליך נורמלי של חקירה, כי מיד יניחו שהגזענות היא שלחצה על ההדק".
יוזמה חשובה ומשלימה של תיקון והגברת אמון יצאה לאור לפני כחודשיים סביב אירועי חג הסיגד ובמסגרת אירועי שנת השבעים למדינה. בעקבות מהלך שהובילה העיתונאית גל גבאי, קראו נשיא המדינה ראובן ריבלין ושרת המשפטים איילת שקד לבני הקהילה האתיופית שלחובתם נרשם רישום פלילי להגיש בקשה למחיקתו, והבטיחו לשקול בחיוב את הבקשות. מדובר על רישום בעבירות 'קטנות' של הפרת הסדר הציבורי – עבירות כמו העלבת עובד ציבור, הפרעה לעובד ציבור, התקהלות אסורה והתפרעות, ולא עבירות שמוטל בגינן עונש מאסר בפועל. היוזמה הזו מכירה בכך שבחלק גדול מהמקרים לא הייתה הצדקה לפתיחת תיק. רבים מהתיקים נפתחו בשל פנייה יזומה של שוטר שהידרדרה להתפרצות אלימה, ולא בגלל השתוללות של קטינים שהמשטרה נדרשה להגיב לה. בינתיים, בחודשיים שחלפו מאז הקריאה, הוגשו כעשרים בקשות בלבד למחיקת רישום פלילי, אבל מדובר במהלך שרק החל וצריך לתת לו עוד זמן.
ואחרי כל זה, צריך לומר ביושר שהמשטרה היא לא הכתובת היחידה לשינוי אלא החברה הישראלית כולה. הדעות הקדומות ביחסה של החברה הישראלית לקהילה האתיופית משפיעות על התנהלותם של השוטרים במפגש עם צעירי הקהילה. קל לנו להטיל את האחריות על כחולי המדים, אבל בסופו של דבר הם מציבים מראה לתפיסות הסטריאוטיפיות של כולנו.
