הכול התחיל ברעשים מוזרים באמצע הלילה. שירן ביקשה שאקום לבדוק את המטבח, ואני חשבתי שאין מצב: אם אתן רוצות שוויון, אז גם נשים יכולות לקום כמו גיבורות. אני לא צ'אק נוריס בואכה ז'אן־קלוד ואן־דאם שרק כלוא בגוף שמנמן ולא מאיים. חוץ מזה, ראיתי כבר את שירן נלחמת עם לקוחה בסניף זארה על מעיל מהמם, ומאז אין לי ספק שגם אם היא הייתה נלחמת בקומנדו דאעש, הסיכוי שלה מולם היה גדול משלי. בקיצור, קמתי.
שוטטתי לכיוון הסלון אבל לא ראיתי שם דבר מלבד כמה צעצועים סוררים שניסו להימלט מחלל ההתעללויות של הילדים. שקלתי להחזיר אותם למקום, אבל נזכרתי שהושכמתי מטעמים ביטחוניים ולכן אל לי לבצע פעולות אחרות בתפקיד. משם המשכתי לחדר הילדים, אך גם בו לא הבחנתי במקור הרעש. וידאתי ששלושת הקטנים חמושים במוצץ ושהמיטה מאובזרת במוצץ ספייר.
רגע לפני שחזרתי אל שמיכתי החלטתי להכין לעצמי כוס פטל גדושה כפיצוי על ההשכמה, ודמיינתי איך אלגום אותה בתאווה השמורה לאנשים שהשלפוחית שלהם מאפשרת להם לשתות במהלך הלילה בלי להסתכן בהשכמה. שלפתי את הספל המוגזם שלי, זה שאפשר להכניס בו ליטר נוזל, ומזגתי לי כמות נכבדה מן האדום האדום הזה. לאחר עשרים ושבע דקות של לחיצה על כפתור המים הקרים במכשיר התמי ארבע, המשקה היה מוכן. לגמתי בשלוקים גדולים תוך כדי שאני דופק אנחות בתקווה שהרשעית שהעירה אותי לשווא תתעורר, אבל בשקט כדי לא להעיר את שלושת המלאכים הקסומים והמתוקים שעלולים לא עלינו להפוך לשטן צורח ובכייני.
ואז, רגע לפני שסיימתי את השלוק האחרון, ראיתי אותה. או לפחות היה לי נדמה שהבחנתי בעין אדומה נקמנית מציצה מהרווח שבין המקרר למשטח השיש. נאחזתי בהלה והספל כמעט נשמט מידי. ראיתי חולדה.
המרצדס של המלכודות
אם זה היה ג'וק, יש להודות, הבית כבר היה על הרגליים, ואני הייתי אחוז בהלה ואוחז ביד האחת בתרסיס וביד האחרת בכפכף דרוך ללא נצרה. אבל מאחר שפגשתי מולי יונק תבוני ולא חייזר חום מהגיהינום, החלטתי לחזור למיטה ולהשאיר את ההתמודדות למחר. "מה זה היה?" שאלה אותי המעירה הלאומית בקול אפוף שינה. "שום דבר, נדבר בבוקר", עניתי בקול הכי שלו שהצלחתי לגייס, ונרדמתי מיד. אבל הבוקר, כמו שבוקר עושה, הגיע. אחרי שגרת ההתארגנות הקבועה כינסתי את שירן בסלון, ביקשתי ממנה לשבת והתלבטתי איך להפיל עליה את רוע הגזירה.
אני לא רוצה שתילחצי, מאמי, אבל יש לי משהו לספר לך, אמרתי. שירן החזיקה לי את היד במהרה ואמרה: אני לא מאמינה שאתה מרגיש כמוני ורוצה כבר לדבר על עוד ילד. שחררתי לה את היד ואמרתי שזה לא מה שרציתי לומר – אם כי אין לי בעיה עם עוד ילד כרגע, רק שזה כרוך בעוד בית ובעוד בעל – אבל ספציפית אתמול בלילה ראיתי חולדה במטבח. ציפיתי לצרחה או לפחות להבעת גועל, אבל מתברר שמי שעוסקת בטחינת מוחות של עכברים כמקצוע (נשבע לכם, זה מה שהם עושים שם, הקניבלים של חקר האלצהיימר) הפגינה רק אדישות שהסתכמה ב"אז תקנה מלכודת, נודניק. אני צריכה לצאת לעבודה".
בדרך הביתה עברתי בחנות המלכודות הקרובה לביתי. היו שם כמה סוגים, והמוכר הציע לי את הפשוטה, את ההומנית, ואת המרצדס של המלכודות. רציתי לקנות את הפשוטה שאנחנו מכירים מהסרטים ומסתיימת בדרך כלל במפרקת חולדתית שבורה, אבל שירן סירבה בתוקף שאקנה אותה ודרשה שנרכוש את המלכודת ההומנית – זאת שלא הורגת את החולדה אלא רק לוכדת אותה. הטחתי בשירן שזה צבוע מצידה. איך בחורה שחיסלה כל כך הרבה עכברי מעבדה נהיית לי רגישה פתאום? היא התעקשה שכל עכבר שהרגה בחייה היה למטרה טובה. הסברתי שגם הרג החולדה אצלנו הוא מטרה טובה, אבל הלכתי על ההומנית. אני לא מתכנן סרטון ברוח בני גנץ המתעד את מספר החולדות שהרגתי במשך השנים.
מי הזיז את המוצרלה
בימיה הראשונים בביתנו, המלכודת ההומנית הייתה לאטרקציית הבוקר. היינו פוסעים לעברה יחד, כל המשפחה, בתקווה שיחכה לנו שם הפרס הגדול. אבל ככל שעברו הבקרים וחולדתנו לא הייתה בנמצא, הבנו עם מי יש לנו עסק. זו חולדה עם חוכמת רחוב. לא אחת שסיימה תואר במנהל עסקים ועובדת בעסק של אבא, אלא כזו שעזבה את הבית בגיל 14 והתחילה לפרנס את עצמה באבטחת הברים הקשוחים של אלנבי.
פיזרנו עוד כמה מלכודות הומניות, אבל גם זה לא עזר. אמרתי לשירן שחייבים להחליף גבינה, כי אולי זו חולדה תל־אביבית שראתה אי אלו מסעדות בעברה המפואר והיא בטח לא תסכן את חייה ואת הדיאטה בשביל משהו פשוט. אז השקענו ופיזרנו חתיכת אמנטל, קצת חלומי, בולגרית וכדורי מוצרלה, אבל חלף עוד שבוע, וכלום.
שירן הציעה שנביא לוכד מקצועי אבל הסברתי לה שזה בדיוק מה שהחולדה רוצה שנעשה, שנתחיל לפקפק ביכולות שלנו. זה כמו דיג: הכי חשובה הסבלנות. שירן שאלה מתי בפעם האחרונה הלכתי לדוג. אמרתי שבגיל 17, אבל זה משהו שלא שוכחים, כמו לרכוב על אופניים. היא שאלה מתי בפעם האחרונה רכבתי, והתחלנו לריב אבל עצרנו את זה מהר כי זה בדיוק מה שהחולדה הייתה רוצה.
ואז שכחנו מזה. המלכודות הושארו במקומן, אבל נתנו לימים לחלוף ופשוט הנחנו שהחולדה הבינה שיש לה עסק עם מקצוענים ועדיף לה לעבור לציפי השכנה. מדי פעם הייתי חולף על פני מלכודת כדי לראות אם משהו קרה ולהתאכזב. הימים חלפו, הרוחות נשבו, הילדים שיחקו והגנץ שתק.
עד שלילה אחד נשמע קול מוזר, ושירן שוב שלחה אותי המטבחה. עברתי על המלכודות אבל הן היו ריקות. בדקתי שוב, במקרה שפספסתי, אבל שום דבר. נאדה. גורנישט. הן עמדו שם ריקות כמו חוג בית של ביבי בצפון תל־אביב. אז עשיתי מה שאני עושה ברגעים כאלה ושלפתי שוב את הספל המוגזם, מזגתי לי כמות מוגזמת של פטל, ושתיתי שני שלוקים מוגזמים. ואז ראיתי אותה שם, באותו מקום: גאה, חצופה, עם ברק בעיניים האדומות. ואני לא יודע אם זו הייתה השעה או שסתם דמיינתי, אבל אני מוכן להישבע ששמעתי אותה לוחשת לחלל, בלי להתבייש: "תודה על הגבינה, אבל תגיד זמרי, לא חבל על הכסף של המלכודות?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
