החורף עושה טוב לשכונת רחביה. חשרת הערפל ברחובות, קירות האבן הרטובים, התריסים המוגפים, מעניקים לשכונה הירושלמית הקשישה את החזות האירופית שאליה כיוונו מייסדיה לפני תשעים שנה. גם בקיץ היא נראית קצת אירופה, אך בעיקר בחורף ובעיקר בלילה. המאבטחים בכניסה למתחם המפורסם שבקצה רחוב בלפור, פינת סמולנסקין, מחרפים נפשם בקור העז כדי לבדוק את הבאים בשעריו: בכירי לשכת ראש הממשלה, בכירי ליכוד, יועצים, פרקליטים, עוזרים צבאיים, ומעת לעת גם גורמי תקשורת.
כבר שנים שבעל הבית אינו מתראיין לעיתונות העברית, אך הוא אינו מתנזר ממגעים בלתי רשמיים איתה במעונו הרשמי. לאחרונה פגש כמה כתבי משפט כדי לשטוח בפניהם את עמדת הסנגוריה בפרשיות הפליליות שבהן הסתבך עד צוואר. קשה לומר שהפגישות הללו גרמו לתפנית תקשורתית דרמטית לטובתו. עמדת העיתונות כלפיו נותרה כשהייתה לפני השימוע הבלתי רשמי הזה, לטוב ולרע.
למרות החורף, נתניהו מעדיף לשוחח עם אורחיו בגינה, אולי מפני שהקור מסייע לו בהפגת העייפות. הוא אמנם משתדל לישון לפחות שש שעות בלילה, אבל עומס עיסוקיו הלאומיים בשאר שעות היממה הוא אויב ערנות מסוכן, שלא לדבר על אוקיינוס טרדותיו הפרטיות. צינת ירושלים יוצקת בו עזוז גם בשעת ערב מאוחרת, אפילו קורטוב חוש הומור.
"זה הריהוט המפורסם מדו"ח המבקר", הוא מצביע לפעמים בהצטחקקות על השולחן העלוב בגינה, בבחינת משל לשאר החשדות המפורסמים נגדו. רק כשיורד גשם חזק, והמרזבים בחצר מרעישים עד כדי שיבוש יכולת ההקשבה של האורחים, הפגישה מועתקת פנימה, אל חדר העבודה הגדול עם מפת המזרח התיכון על הקיר והתמונה של בנציון נתניהו ז"ל. במכנסי ג'ינס אפורים ובמעיל יוניקלו, על כוס תה ג'ינג'ר שמנהל המעון מכניס לחדר, נושא ראש הממשלה נאום רהוט, נוגע ללב, אפוף תשוקת שכנוע. טובתו האישית וטובת האומה נמהלות בו זו בזו.
תמצית הדברים היא כדלקמן: בשורש החקירות והתיקים נגדו מונח רצון אופוזיציוני להדיח את מנהיג הימין. אחרי שבמשך שמונה שנים ארוכות הוא הדף את מזימות ברק אובמה לחלוקת הארץ, ואחרי שהפליא לכדרר בין וושינגטון למוסקבה, משתוקקים השמאלנים לסלק אותו כבר מבלפור ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות. כיוון שלא הצליחו לעשות זאת בדרך הדמוקרטית המקובלת, הם מחפשים דרך עוקפת: תקשורת, משטרה, מנדלבליט, כתב אישום, הדחה.
עיתונאי שמאל בכיר, שדיוקנו מקשט עכשיו את שלטי החוצות "הם לא יחליטו", הגיש את התלונה הראשונית אשר הניעה את גלגלי החקירה. במעלה הדרך נדרס תחתיהם אפילו היועץ המשפטי הימני לממשלה. מאז שהמשטרה המליצה מה שהמליצה, והתקשורת דרשה במפגיע את מה שדרשה, היועץ נצור בתוך קוראלס, נתיב שחיטה, המוליך אותו אל מעמד החתימה החגיגי על טיוטת כתב אישום כבר בחודש הבא. מדי ערב יש הדלפה משטרתית לטלוויזיה מתוך תיקי החקירה, ובכל בוקר נחשף עוד פירור מידע עסיסי ב'הארץ'.
"הם יפילו אותך", מצטט לפעמים נתניהו את אזהרת אביו המנוח מאמצע שנות התשעים, ומתכוון לתעלולים האלה שבלי ספק נועדו לתעל את מנדלבליט אל כתב האישום.
אגב, מהכתבה המרתקת של דנה וייס על חקירות נתניהו (ערוץ 12, מוצ"ש) עלה שבמשך שנה תמימה הן התנהלו כמו מסע דיג. החוקרים לא ידעו מה בדיוק הם מחפשים במים העכורים של השמועות הרוחשות סביב נתניהו, רק שמועות, ובכל זאת חיפשו בהתלהבות. זוהי התנהלות משטרתית סבירה כשמדובר במכונית חשודה הנעצרת על ידי מחסום דרכים אקראי, לא כשמדובר בראש ממשלה. רק חשד סביר לפשע חמור ומוגדר היטב מצדיק מצוד מקיף בעקבות ראשי ממשלה. אבל חשד שכזה לא היה קיים עם פתיחת החקירה בפרשת המתנות, תיק מגעיל אך נטול סעיף שוחד.
עצם התייסרותו המתמשכת של מנדלבליט בשאלה אם יש שוחד בתיק החמור יותר לכאורה, תיק נוני־ביבי, מוכיחה שנתניהו אכן טופל על ידי מערכת האכיפה בשיטת הדיג. גם אם בשלב מסוים אותרה ראיית זהב שתביא יום אחד להרשעתו, עדיין אין הסבר לשאלה מדוע מערכת האכיפה פמפמה לנו במשך שנתיים שתיקי 1000 ו־2000 חמורים מאין כמותם, ואילו כעת היא מסבירה שדווקא תיק 4000 הוא תיק הדגל. ומה היה קורה אלמלא נלכד הדג השמן הזה ברשת? האם היינו זוכים לקבל הודאת פרקליטות רשמית שראש ממשלת ישראל נחשד לשווא, או כמעט לשווא, במשך ימים כה רבים?
הדייר הוותיק ביותר אי פעם בבלפור (איש לא זכה להתגורר בבית יותר משש שנים רצופות, ממלך יוגוסלביה הגולה פטר השני ועד יצחק שמיר) צופה בתסכול על אדישות הימין לסאגה הפלילית הזאת. הוא לא מבין איך הימין לא מבין שכתב האישום המתגבש נגדו אינו רק סיכול אישי ממוקד של מנהיג המחנה, כי אם מטען חבלה רב עוצמה מתחת למחנה כולו. דיירי בלפור הבאים לא יוכלו להגן כמותו על ארץ ישראל גם אם יבואו מתוך שורות הימין, ודאי אם יבואו מתוך שורות השמאל. הם יתקשו לדחות לחצים אמריקניים, ולא יהיו מוכשרים דיים כדי לתמרן בין טראמפ ופוטין, בולסנרו ומודי. רק נתניהו, עם כל הניסיון המדיני הנרכש והיוקרה הבינלאומית, יוכל לגייס מדינות בסדר גודל ברזילאי לימין ממשלת הימין הישראלית או לרקום בריתות סנסציוניות עם מצרים, סעודיה ועומאן. ככל הידוע בבלפור, שליטים ערבים לא מעטים עוקבים כעת בדאגה אחרי התכונה הקדחתנית בלשכת היועמ"ש בתל־אביב. הם לא רוצים כאן מהפך.
"אתה בטוח שאתה יהודי?", שאל אותו לאחרונה מנהיג זר. הוא התכוון ליכולות העמידה והתחבולה של ראש ממשלת ישראל, שלכאורה אינן מסגירות את הגנטיקה היהודית. נתניהו רווה נחת מהשאלה אולם מיהר להבהיר שהוא בהחלט יהודי, יהודי שמיטיב לשחק על המגרש הגלובלי. אפילו אלה בימין המתרפקים על זיכרון מנחם בגין ויצחק שמיר, צנועי האורחות, אמורים להודות שהשניים לא התקרבו ליכולות הגלובליות של נתניהו, קל וחומר גנץ או לפיד ("הגימנזיסטים").
מנקודת מבטו של נתניהו, גם יכולותיו הכלכליות הן נכס ימני. מצב המשק בתקופת כהונתו הארוכה מאפשר לישראל לדחות דרישות בינלאומיות לנסיגה בלי לחשוש לפשיטת רגל במקרה שתעמוד על שלה. היא כבר לא קבצן הסמוך על שולחן נדבנים זרים. אלא שכל הטוב הזה עלול לרדת לטמיון אם היועץ המשפטי יגיש טיוטת כתב אישום לפני הבחירות, ואם תוצאות הבחירות לא יאפשרו לנתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה תוך כדי ניהול מערכה משפטית כבדה. הוא משוכנע שיזוכה בסוף, אך חושש שהתהליך הפלילי יבשיל למפולת פוליטית במקרה שהימין לא יתעשת בעוד מועד, לא יתבצר סביב מנהיגו ולא ידרוש צדק בראש חוצות. נכון לעכשיו, מתוסכל נתניהו מאוד, הימין בוהה במרדף המשפטי־תקשורתי אחרי מנהיגו כאילו הדבר לא נוגע לו, עסוק בזוטות כמו חאן אל־אחמר, ואינו משער את הרעה המתרגשת לבוא גם עליו.
שמץ מתמונת המצב הזו על הקשר שבין פרשיות נתניהו לגורל הימין כולו, המתוארת באוזני אורחי בלפור בלי אפשרות הקלטה (גם יועצי נתניהו מתבקשים לאחרונה להשאיר את הנייד מחוץ לחדרו), זולג לציוצים הרשמיים של ראש הממשלה ולפוסטים שלו. הוא ועוזריו מנסים להדליק את הימין, אבל לפי שעה הימין לא נדלק. הימני הממוצע רחוק מלהאמין בטוהר כפיה של מערכת האכיפה וזועם על התקשורת כמו נתניהו, אך רחוק מלהגשים את חזונו של דוד אמסלם על "מיליונים שיצאו לרחובות", אם יוחלט להגיש כתב אישום נגד נתניהו.
רוב הליכודניקים יסתפקו בהצבעת מחאה בעדו. המצביעים שמימין לליכוד ייתנו את קולם למפלגות הלוויין שהתחייבו לתמוך בו כמעט עד הסוף המר. חלקם קרועים בין חוסר אמונם במשטרה ובפרקליטות ובין החשד שנתניהו מחזר אחריהם רק כדי לחמוק מספסל הנאשמים. הם חושבים שחאן אל־אחמר הוא ממש לא זוטות, ואינם מתלהבים מביצועי הממשלה היוצאת בתחום ההתיישבות ביו"ש והלחימה בעזה. לדעתם היא יכלה לעשות הרבה יותר. הם גם חוששים שנתניהו יאמץ את הדיל של טראמפ, אם וכאשר ירכיב ממשלה חמישית בראשותו, אולי בהשתתפות גנץ. אחרי הכול, עד היום הוא לא חזר בו רשמית מנאום בר־אילן. בריאיון האחרון ערב הבחירות הקודמות אמר לשליח 'מקור ראשון', כי לא תקום מדינה פלסטינית כל עוד הוא מכהן כראש ממשלה, אבל כבר בריאיון הראשון למחרת הבחירות (NBC), הבהיר ש"לא שיניתי את עמדתי המדינית. מעולם לא חזרתי בי מנאום בר אילן".
אבל אחרי עשר שנים אפשר כבר לקבוע שנאום בר־ אילן, חמור ככל שנשמע בשעתו לאוזניים ימניות, אכן לא תורגם למציאות בשטח. נתניהו אמנם נכנע לתביעות הקפאה של אובמה ב־2009, אך לא נעתר לתביעות ההקפאה שבאו אחר־כך. מצב הבנייה ביו"ש טוב מכפי שהוא משתקף בדו"חות הרשמיים, כי לראש הממשלה אין עניין לנקר את עיניהם של אנשי טראמפ. מאחורי המכ"ם התקשורתי הוא מתעמת גם עם הנשיא האמריקני הנוכחי בסוגיית הבנייה, ודוחה דרישות הקפאה. יתרה מזו, היקפי בנייה ביו"ש יכלו אף להיות גדולים יותר, אילו ראשי המועצות שם היו משקיעים יותר בתכנון מאשר בקיטורים. חלקם פשוט לא מגיש תוכניות לאישור המנהל האזרחי. ובכל זאת, אם נתניהו רוצה לשכנע את הימין שחילוצו מ"מסע הציד" הוא אינטרס ימני, רצוי שיאשרר בהקדם את ימניותו שלו על ידי מימוש הבטחותיו להסדרת המאחזים, הבהרה פומבית שיישובי יו"ש יישארו לעד תחת שליטה ישראלית והכרזה בלתי הפיכה על תפוגת נאום בר־אילן.
"בלי נתניהו הימין לא בשלטון", הכריזה החודש מירי רגב. בחודשיים וחצי שנותרו עד לבחירות הימין יבקש לוודא שעִם נתניהו הימין כן בשלטון. הוא לא רוצה להפגין מול בלפור עם בוא הקיץ. 
