המילה 'שמאל' אולי יצאה קצת מהאופנה, זמנית, אבל גישת השמאל המדיני לא נעלמה ממחוזותינו. להפך. הגישה הדוגלת בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלסטינית כאן בבית לא נעלמה. והיא שמאל, לא משנה איך תהפכו אותה או מאחורי איזו מסכת "מרכז" תתחבאו, ולקראת הבחירות הקרבות כדאי לא לישון בעמידה. משהו מעניין שקורה בשבועות האחרונים הוא השיח הביטחוניסטי שמציף אותנו מכל כיוון – מפלגתי וא־מפלגתי כאחד. כולם מכוונים למקום אחד: שתי מדינות לשני עמים.
הגברת לא השתנתה, רק האדרת. פעם זה היה מדינה פלסטינית במשא ומתן, לאחר מכן "התנתקות", היום מדברים על "היפרדות", "גירושין" או כל מילה יחצנית אחרת, תלוי איזה משרד פרסום לקחת. ומעל הכול מרחף השיח הביטחוניסטי הכוחני שמתיימר להחביא יונה עם עלה של זית מתחת לכנף.
קחו לדוגמה את המתמודד החצי אלמוני בני גנץ. גנץ הוא לא הבריון הכיתתי, אבל ככה הוא מנסה לצייר את עצמו, לפחות מניצני הקמפיין שעלה השבוע. באחד מהסרטונים שהשיק הוא התגאה בכך ש"חלקים מעזה חזרו לתקופת האבן" וערך ספירת גופות של מחבלי חמאס (1,364, לטענתו). התכווצתי בכיסא. לא מעניינת אותי ספירת הגופות בעזה, וגם הפיכת עזה ל"תקופת האבן" היא אילוץ ולא דבר להתגאות בו. השוויץ הגאוותני והילדותי הזה נועד לעבוד על הציבור הישראלי בעיניים, שופוני.
אבל על מי מנסים לעבוד? הרי כולם יודעים שצוק איתן לא היה מבצע אנטבה. לא נחוש, לא יצירתי, לא מתוחכם, עם הראש בקיר ובלי הכרעה של ממש. צוק איתן התרחש רק לפני שנים ספורות, לא אי אז בימים, הזיכרון עוד טרי מדי. אנחנו זוכרים יופי את הפסקות האש חסרות האחריות, את נאום הכלניות, את ההיסוסים שעלו בחיי אזרחים וחיילים, את המילואימניקים שהתייבשו בחוץ, את גופות החיילים שטרם החזרנו לקבר ישראל. זוכרים היטב. אז בזה להתפאר? תמוה.
מילא אילו היינו מנצחים או מכריעים בצוק איתן. אבל במה יש להתגאות ארבע שנים וחצי אחרי כן? מי שמורתע על גבול הרצועה הוא לא חמאס, אלא ישראל. כל תגובה מדודה להכעיס, חמאס משתכלל, אין יוזמה והתקפיות מצידנו רק תגובה, יש חדירות כל שבוע דרך הגדר, והשדות שלנו לא נשרפים עכשיו רק כי העונה היא חורף. אז במה יש להתגאות? בהרס עזה? בגופות? זו בריונות בלי שכל ובלי תוצאות. יש משהו מאוד וולגרי ומתנשא בסרטונים שגנץ הפיק השבוע, כזה שחושב שאת הציבור הישראלי קונים בגופות. לא ולא. הציבור הישראלי רוצה שקט וביטחון, רוצה גאווה לאומית, רוצה לא להרגיש פראייר, רוצה שגשוג וצמיחה. הוא לא ציבור צמא דם, להפך. הוא יוצא למלחמה כאילוץ והוא רוצה עוצמה אמיתית ולא על פוסטרים באיילון. שלא יפציצו דיונות במטוסי F16, שלא יקריבו חיילים על מזבח זכויות אזרחי האויב, שלא יתגאו בזה בכנסים של אחרי־מלחמה (כפי שעשה גנץ עצמו אחרי צוק איתן). הציבור מעריך ורוצה הכרעה חכמה, ואת זה הוא לא קיבל ב'צוק איתן'. תחזיקו אותי, אומר בעצם הרמטכ"ל לשעבר. אני מסוכן. הבטחה ללא כיסוי ממשי מהמציאות.
ההתגאות הזו היא רק מסך עשן כדי לפזול לצד הימני של המפה. הבבונים רודפי הדם וההרס, אליבא דגנץ. כל זה מסך עשן כדי למכור לנו, שוב, את אשליית השלום. במסר הדרוויניסטי של "רק החזק מנצח" מחביא המועמד גנץ תחת כנפיו את תוכנית השלום הבאה ומבטיח שאחרי שניצח הוא יביא, איך לא, את התקווה והשלום. הסרטון השני שלו השבוע, זה שאחרי ההרס והקטל, שיקף את מנטליות הילדים של חורף שנת 73'. תמונות של רבין, המלך חוסיין, סאדאת, בגין, נתניהו וערפאת והבטחות ריקות מתוכן על תקווה. איזו תקווה הבאת אחרי ששיטחת את עזה, לשיטתך?
בהקשר הזה ראוי לציין שגם לראש הממשלה אין מה להתגאות בצוק איתן. ככה זה – ביחד נשרוד, לחוד ניפול. אם צוק איתן היה הצלחה, גנץ לא יכול לזקוף אותה לעצמו בלבד כי יש דרג מדיני והוא המחליט. אם היה כישלון – אז שניהם באותה סירה, יחד עם יעלון. זה לא יעבוד אחרת.
אח, איזו מקהלה
גנץ לא לבד. לאחרונה מבול של ביטחוניסטים לשעבריסטים מציף את רשת טוויטר. ביניהם שבתי שביט שהיה ראש המוסד, האלוף במיל' ויו"ר 'מפקדים למען ביטחון ישראל' אמנון רשף, וכמובן האלוף במיל' עמוס ידלין וחבריו למכון למחקרי ביטחון לאומי. הרשימה עוד ארוכה. אם תרשו לי, אנחש שהם לא הפציעו שם בטעות או מתוך עודף בזמן פנוי. אין לי אסמכתא לכך, רק תחושה שמישהו מאחורי הקלעים זיהה את האפקטיביות של טוויטר ואת הרגישות בחברה הישראלית לאוטוריטה הביטחונית ובצורה מכוונת יותר או פחות מכווין לשם את הלשעברים.
המסרים שם הם אותם מסרים. אל תחפשו יצירתיות או חשיבה אחרת. כולם אנטי ביבי, כולם תומכי היפרדות או התנתקות, כולם מומחי דמוגרפיה וכולם מומחים לחברה הישראלית (הקורסת, איך לא). אני רוצה ללחוש משהו לכל הביטחוניסטים: אנחנו לא כאלה חזקים. לא כמו שאנחנו חושבים שאנחנו, כשמגיעים לוותר על חצי ארץ, על הלב. זה לא אומר שלא יבוא שלום מתישהו, זה לא אומר שאנחנו מפסידים, זה רק אומר שקצת צניעות לא תזיק. התרברבתם שאנחנו חזקים ויכולים להתמודד עם משוחררי עסקת שליט, וקיבלנו תשתית טרור מחודשת ונרצחים נוספים. התרברבתם ואמרתם שההתנתקות טובה לישראל, וחטפנו שיתוק של חצי מדינה במשך חמישים יום וידיים קשורות מול הפגנות על הגבול. וכשהאלוף במיל' בריק זועק שאנחנו לא ערוכים למלחמה – חצי מדינה מאמינה לו.
לפעמים, ברגעים שבהם אני מרגישה תמיהה אמיתית על כך שאלה האנשים שישבו בראש המערכת הביטחונית שלנו, אני מזכירה לעצמי שיש שם כמה גיבורי ישראל, אנשים עם הרבה זכויות שאנחנו חייבים להם הרבה תודה. באותה נשימה אני גם מזכירה לעצמי למה הם חייבים להישאר רק חלק ממערכת השיקולים בתחומים המדיניים ולא חלק הארי. האוטוריטה הביטחונית חשובה, אבל היא לא בעלת תכונות קוסמיות של נבואה והיא בטח לא תכלית הכול. איזה יתרון בניתוח ה"שד הדמוגרפי" יש לאלוף במיל' על כל אדם אחר במדינה? איזה יתרון בניתוח הדמוקרטיה או החברה הישראלית יש לו? אין לו. ולכן, לא חייבים לעבור לדום. ליתר דיוק: חייבים שלא לעבור לדום.
