"אם טיפה מאבדים ריכוז, ממש בקלות אפשר להפוך להיות שמאלנים", כך נוהג בעלי לומר. רוצה לומר שזה יותר כיף, יותר קל, "יותר מוסרי", "יותר נכון" ובקיצור יותר נעים להיות שם, עם בני האור. בימין של הרי החושך יש יותר דיסוננסים באוזניים. מי ששומע את הצפצופים הצורמניים האלו הוא כל מי שאכפת לו מהפערים בין החברה היהודית לפלסטינית, ורואה שיש עוולות שנגרמות לערבים, ועם זאת מאמין בזכות היהודים לשבת בכל חלקי הארץ, גם ביהודה ושומרון, ובזכות מדינת ישראל להגן על עצמה מפני הרצון הערבי למוטט את ישראל או לחתור תחתיה. קשה לחיות במתח המתמיד הזה בין שני הקצוות האלו. הלב נוהה אל האנשים, אל הרצון לשבר חומות, השכל אל המילים הגדולות כמו ריבונות ומשילות וביטחון.
אחרי שכתבתי כמה כתבות־חדשות על חאן אל־אחמר, פנו אליי חבר'ה שעוזרים לבני שבט הג'האלין בהתנדבות והציעו שאבוא לסיור. הסכמתי בחפץ לב משתי סיבות: תמיד טוב מראה עיניים, ותמיד יש מה ללמוד. למעשה, הגעתי ללא כוונה ספציפית לכתוב משהו ספציפי בעקבות הביקור הזה, אבל רצו הדברים אחרת.
את חיה טל, צעירה בת 27 מידידי שבט הג'האלין ופעילה חברתית בחאן אל־אחמר אספתי מאלון־שבות. נסו להכניס אותה לקופסה, ושיהיה לכם בהצלחה. נסו לתייג אותה בהגדרות הבינאריות של ימין ושמאל – ושוב אאחל לכם בהצלחה. "אם הייתי חייבת לבחור בין הימין הקיצוני שהוא אלים לבין השמאל הקיצוני שהוא צבוע, אני לא יודעת מה הייתי עושה", היא אומרת. היא יהודייה רוסייה שהיגרה לגרמניה ועלתה לישראל לפני כמה שנים, דוברת שש שפות, ביניהן ערבית שוטפת במבטא שלא היה מבייש ילידים שחומי עור; הייתה חלק מהגרעין המייסד של 'עוז וגאון' בגוש עציון, מתחזקת בלוג הסברה בגרמנית שמתאר את חיי היהודים ביו"ש ("הדעות עלינו בגרמניה קשות"), נרתעת מאוד מדגלי פלסטין ופת"ח שהחלו לצוץ בחאן אל־אחמר בחצי השנה האחרונה, וכדי להשלים את התמונה – עונדת לצווארה תליון כסוף של ארץ ישראל ("פדיחה ענקית, הגולן לא פה", היא מתנצלת). היא שווה כתבה בפני עצמה, עוד תשמעו עליה, אבל בינתיים אני מזכירה אותה פה מכיוון שהיא דוגמה טובה ליכולת לנהל שיח עם המציאות המורכבת בלי ליפול למקומות שאנחנו כל הזמן נופלים אליהם. ימין. שמאל. הלנו. לצרינו. היא לא מתבלבלת בין ההכרה בזכויותינו על הארץ לבין הניסיון להיחלץ מהמצב הנוכחי באמצעות פעילות שמקרבת בין יהודים לערבים.
בפשטות, אי־אפשר לחזור מסיור כזה ולא להרגיש את הלב נחמץ. דלות, ילדים קטנים שמתלהבים מכל מגע ויחס קטן, בית ספר עלוב שהפך לסמל המאבק. בפשטות, יש אנשים שהמקום הזה היה הבית שלהם עשרות שנים, והם במקרה האנשים הכי חלשים בחברה הישראלית. כמו שאחוש צער על תושבי נתיב־האבות שפונו מבתיהם, גם פה בפשטות אחוש צער. זה יושב לי באותו מקום של הלב, והעולם הוא רודן נדיב, יש מספיק כאב לכולם. אני מתקשרת לחבר טוב שלי מהדרך. "מה לעשות? חזרתי שמאלנית". הוא מרגיע אותי. קל לחזור מסיור כזה שמאלנית. יום־יומיים זה יעבור.
לפיונים יש פה
על דבר אחד כולם מסכימים מימין ומשמאל: "הם כלי משחק", אומרים לי הפעילים למען אל־אחמר. "הם כלי משחק", אומרים לי בתנועת 'רגבים'. כואב לראות את הרשות הפלסטינית משחקת בהם ומעבירה אותם תהליך של פלסטיניזציה שבשום צורה לא עובד לטובתם, מבאס לראות כל פוליטיקאי בימין שמגיע לסיור בחירות בחאן אל־אחמר, להצטלם על רקע הפחונים ולעשות שם את הסיבוב שלו, מכעיס לראות מדבקות של האיחוד האירופי על מבנים שאין להם קשר להקמתם, ומקומם לראות דגלים ענקיים של כל מיני מדינות נטועים במרכז המקום, כי מה לעזאזל הקשר של הודו לסיפור הזה? מי אתם כל הגופים שבוחשים בחייהם של אנשים?
אז איך נכון לראות את התמונה של חאן אל־אחמר? דרך העיניים של האנשים העניים, הצחוק של הקטנים כשעשינו סלפי שוב ושוב ושוב, או דרך ואדי קידר הסמוך שמ־2012 נבנו בו באופן שיטתי, על אדמות המדינה, מאות מבנים בצורת חומה ומגדל, בעיקר בסופי שבוע כשאין פיקוח של המנהל האזרחי? גם אם הבדואים במקבצים ב"מרחב אדומים" לא מתכננים להיות חלק מתוכנית השלבים של סלאם פיאד להכנת הקרקע להקמת מדינה פלסטינית – הם שם, במרחב שיש לו חשיבות אסטרטגית לקביעת רצף יהודי או ערבי.
יכול להיות שתושבי חאן אל־אחמר הם פיונים במערכה שגדולה מהם באלפי מידות – בהתגוששות בין מדינת ישראל לפלסטינים. יכול להיות, והלב נחמץ. בכל אופן, אני מנסה לשמור על ריכוז. לחוש אמפתיה אמיתית, להסתכל על האנשים שהם פשוט אנשים, אבל במקביל לא להעלים עין מהתמונה הגדולה. לשמור על ריכוז.
