מזה חמש שנים, מדי שנה, אני מתרגש מחדש, ומזדעזע מחדש, עד עומק נשמתי. תהיות ושאלות קשות וסימני קריאה גדולים, מתרוצצים במוחי, כאשר אני שוב לוקח חלק באירועי יום השואה. צדיק יקר ושמו רוני דותן, שהעלה לארץ קרון אשר הוביל אנשים אל מותם, שריד אנושי מגרמניה הארורה. שריד מידיהם של אנשים שעטו מסכה של שנאה ואנטישמיות. אנשים שהם השטן בהתגלמותו.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–מחויך ומדושן: נסראללה שכנע את המשוכנעים
–ניסיון לינץ' ומחבל שנורה: השתלשלות האירוע בעדי עד
–הסוף לנזקים? מבצע משטרתי למיגור הפרוטקשן בצפון
הרי אי-אפשר לתאר רוצחים נתעבים כ"בני-אדם". מי שתכננו בשיטתיות רצח המוני של ילדים, נשים וגברים, על לא עוול בכפם, כמובן ללא משפט, ללא דין וללא דיין. לא ניתנה ליהודים הזדמנות להשמיע את קולם. ההזדמנות היחידה שלהם הייתה לפסוע בכיוון אחד. עם כרטיס חד-כיווני. במסלול אחד ויחיד. דרך הסלולה במוות קשה מנשוא.
משפחתי ואני, ובהם, ארבעת ילדיי, נפגשנו בפעם הראשונה עם רוני, תוך שהוא מספר לי את סיפורם של הנרצחים וסיפורו של הקרון ההוא. הסיפור מסופר לי על מדשאות רחבות, אל מול שפת הים הפתוח של נתניה.
סיפורו של רוני נשמע דמיוני. לא כזה שיכול לדור בכפיפה אחת עם המציאות שסובבת אותנו. אני מסתכל עליו ושומע אותו והנוף והסביבה מהווים פער תהומי. זה לא מתחבר אחד לשני. המקום היפה, שפת הים והאופק, לא מתיישבים עם סיפורו הנרגש והנפעם, של איש שלקח על עצמו לספר את סיפורה של השואה.
עמוק בפנים רציתי לברוח. לא לשמוע מקרוב עדויות לתופת שחוו שורדי השואה. זה בלתי אנושי. חשבתי שאולי עדיף להכיר את סיפורם של הנרצחים מרחוק. לא להתעמק. והתפללתי שהאיש הזה ישחרר אותי. והנה, הוא דוחק בי והוא מעלה אותי לקרון. והוא ממשיך לספר. זה מפחיד, וגרם לי לדמיין. זה לא עוזב אותי. הוא מעלה את אחד מילדיי, וקורא לי, ואני יוצא החוצה ונושם עמוק. מסתכל על עצמי ואפילו המראה שלי לא התאים, כולל חליפתי, לא הייתה התאמה למקום שבו אנשים כמעט היו עירומים. תמונתם של ארבעת ילדיי, שהגיעו נקיים עם אבא שלובש חליפה, על רקע סיפורם של אנשים שעמדו במקום שלא מתאים לצלם אנוש, להיות בו. קרון שבו מצטופפים מאות אנשים בצורה משפילה, ללא צלם אנוש, ועם סוף ידוע מראש.
מדי שנה אני מגיע למקום הזה. כבר חמש שנים. נפגש עם שרידי אדם, עם שברי חלומות של אנשים, עם סיפורים שנקטעו עם חוויות מזעזעות, עם עיניים אומללות וטרוטות, כאלה שמספרות את המסע הזה. שמספרות על הכל. "הושפלנו", "הומתנו". "אך, שרדנו כדי לספר". מרגש אותי כל שנה לעמוד כאן, לקחת חלק. לראות אנשים. גיבורים בעל כורחם. מרגש אותי, ובאותה נשימה קשה לי לקרוא שמות של אנשים, שנספו. נרצחו. פשוט נעלמו. גברים. נשים. ילדים. וטף שהובלו למקום לא נודע וללא ידע לגורלם המתקרב לקיצו.
אפרם של הנרצחים, אמור להיות מגדלור. לנו ולכל בני האנוש והעמים. סיפורם שנכתב ונחקק בים של דמעות ודם, אמור לזעזע בכול שנה את רוחנו, ליבנו, מעמקי נפשנו, בכל פינה ומתחת לכל עץ, אבן, בכל מקום. סיפורם של שורדי השואה, אמור להיות לנו כמצפן מוסרי. מצפן המכוון את כולנו, ומעלה על נס את ערכו של האדם וקדושת החיים וכן מלחמה בפושעי מלחמה. למען החיים, ולמען האנשים, בכל העולם.
הכותב הוא מנהל בית ספר בכפר תמרה ופעיל חברתי לקיום משותף ואזרחות פעילה
