אך התיר הצוות הפוליטי של בני גנץ לספניקס הישראלי לפתוח את פיו, ומיד נחשף שקיבלנו עוד מאותו דבר. לא ראש של אדם על גופו של אריה, אלא ראש של שמאל על גופו של גנרל ישראלי אפרורי.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–דרוש יו"ר: הציונות הדתית מחפשת מנהיג
–בציונות הדתית מתקשים להגיע לאיחוד המיוחל
–פעיל בכיר למען זכויות ערביי ישראל יתמודד בחד"ש: אלחם בכיבוש מהכנסת
–ערוץ של הרש"פ משדר לערביי ישראל סרטון תעמולה של איימן עודה
האמירה שהוא מתחייב לתקן את חוק הלאום, כלומר שהוא מתנגד לו, הסגירה את העניין. צריך להבין את העמדה הזאת על רקע עברו הצבאי. במהלך שירותו הצבאי ודאי הזדמן לגנץ לא פעם לחצות את הקווים ולפעול בעומק שטחו של האויב. גם כרמטכ"ל אין ספק שהוא פיקד על פעולות כאלה. אבל מה שהוכיחה אמירתו של בני גנץ על חוק הלאום הוא שבפוליטיקה שלו הוא לא מסוגל לחצות את הקווים ולפעול בעומק שטחו של האויב. כי אחד הקווים הברורים שעוברים היום בין הימין לשמאל בישראל הוא היחס לחוק הלאום.
אם גנץ היה מפתיע ומכריז שהוא תומך בחוק הלאום, ואפילו היה מעיר עליו הערה או שתיים, הייתה זו חדירה לעומק שטחו של האויב, הכאתו בתוך המרחב שלו, מה שהיה גורם לבלבול ומבוכה קשים בקרב הימין ותומכיו. צפוי היה שגנץ, סמל הבינוניות, אינו עשוי מהחומר המתוחכם הזה, אבל התברר שגם הצוות הפוליטי שמוביל אותו חסר מעוף ולא מסוגל לחשוב מעל לבועה של העבודה, מרצ והסביבה, ששם מקורו כמו נחשף בשבוע שעבר. בחירת צוות כזה מעידה יותר מכול על הסביבה הפוליטית שלה שייך גנץ באמת.
בשבוע שעבר הופיע גנץ בשני סרטונים, האחד על מלחמה והאחר על שלום. לעמקות של "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי אמנם לא ציפינו, אבל בכל זאת היה מותר לחכות למשהו חדש ומקורי בנושא. אבל כלום. הסרטון על השלום היה המרב שהצוות השמאלני שלו היה מוכן ללכת לקראת המציאות: התקווה. הוא לא מוכן לוותר על התקווה. אבל הסרטון על המלחמה, צוק איתן, היה מאלף הרבה יותר. הוא חשף מה בדיוק חושבים אנשי הצוות של גנץ על הציבור הימני שהם מנסים לפתות: הם בטוחים שכל הימניות שלו מסתכמת בהתפעלות מרמבו שתולה על החגורה שלו מדי ערב את הגולגולות שהוא צד במשך היום; שהימין יתמוך בגנץ לפי מספר ההרוגים הערבים בעזה, ולפי מניין התקיפות. מתברר שהצוות השמאלני של גנץ אינו מבין לא רק את המציאות, אלא גם את נפשו של הציבור הישראלי.
אבל הסרטון הזה, על "הניצחון המפואר" שהוביל גנץ בצוק איתן, מסגיר עוד משהו על גנץ וחבר יועציו: חוסר מודעות עצמית מזערית. זו לא רק העובדה שדו"ח מבקר המדינה עצמו קבע שכרמטכ"ל נרדם בני גנץ בשמירה ואפשר לחמאס לחפור כ־30 מנהרות טרור מעזה לתוך שטח מדינת ישראל; שהוא היסס, לא יזם, לא גילה יצירתיות ולא הצליח להכריע את חמאס. זו גם לא רק העובדה שלו נפתלי בנט לא היה מנער אותו בקבינט, הוא היה ממשיך להתחמק מהאתגר עד עצם היום הזה, כמו שקבע מבקר המדינה.
חוסר המודעות העצמית הוא בכך שגנץ באמת חושב שמבצע צוק איתן היה ניצחון מפואר שאפשר להתגאות בו ולבנות עליו קמפיין. צוק איתן – זו סיבה לגאווה? זה ניצחון מפואר? כל כך מפואר היה הניצחון ההוא של בני גנץ בצוק איתן, עד שהרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, נעמד על רגליו האחוריות כמו פרד עקשן, ונשבע בהן צדקו שהוא לא ייתן לעוד סיבוב מיותר וחסר תוחלת כזה להתרחש. שיצחקו עליו כולם ויגידו עליו מה שיגידו, שתיפול הממשלה, על הביזיון של גנץ הוא לא יחזור.
ואז בא הקמפיין של "בלי איחוד – הקול אבוד", שבמסווה מתוחכם של אחדות מנסה לקדם דווקא את גנץ. כל מי שמתבונן בתמונת הקמפיין, ובה שבעת המוסקטרים של השמאל הישראלי, יבחין מיד שהקריאה לאחדות אינה תמימה כל כך. העובדה שהקמפיין מציב במרכז התמונה דווקא את גנץ, ומימינו ומשמאלו את שאר אנשי "רק לא ביבי", וגם קובע את סדר חשיבותם היורד ממרכז התמונה ולצדדים, מסגירה את המטרה האמיתית שלו: לכופף את האחרים, ובעיקר את לפיד וגבאי, ולשדר להם את מקומם: מימינו ומשמאלו של גנץ, לא בראש.
אבל הקמפיין הזה משיג מטרה אחת, נכון לרגע זה: הוא ממתג את החבורה הזאת כשמאל. והקמפיין הזה עושה זאת באופן חד ומוצלח כל כך, שלא פלא שעלו השערות שהוא בכלל של נתניהו. גנץ אינו רק שמאל, משדר הקמפיין, הוא מנהיגו הטבעי של השמאל ואינו מתכוון לעבור לצד השני. אפשר להירגע: גנץ מסכן רק את אבי גבאי ויאיר לפיד. הוא לא מסוגל לחצות את הקווים.
