בתקנון של אגודת ישראל היה כתוב שרק גברים יכולים להיות חברים במפלגה. שופטי בג"ץ אילצו החודש את המפלגה למחוק את הסעיף הזה. הפסיקה הזו התקבלה בצהלה. האם אכן זו הדרך לקדם מנהיגוּת נשית בעולם החרדי? האם יהיו לפסיקה הזו השלכות מעשיות? הרשו לי לפקפק. אנשי אגודת ישראל הבהירו ששינוי התקנון לא יביא לשום שינוי מעשי. לצערי, אני מאמין להם.
הרמב"ם פסק שאסור למנות אישה לתפקידי הנהגה, אך פוסקים ציונים סברו שהאיסור אינו חל על נבחרות ציבור בימינו. הרב עוזיאל הסביר שאין איסור במינוי שבא מתוך הסכמת הציבור, על ידי בחירות. הרב ישראלי טען שהאיסור מתייחס רק לתפקידים שיש בהם שררה אישית, כנהוג בימי קדם, ולא לתפקידים של שירות הציבור, כמקובל בימינו.
נשים צריכות להיות חלק מהעולם הפוליטי שלנו. לפני מאה שנים היו שעדיין תהו האם נשים יכולות להצליח בפוליטיקה ולתרום לה. המציאות כבר השיבה בבירור על השאלה הזו. בתהליך הדרגתי השתלבו נשים בעולם הפוליטי, הגיעו לצמרת ועשו חיל. הרי לדמות האהודה ביותר בפוליטיקה הישראלית קוראים איילת. ייתכן שיותר גברים בוחרים בקריירה פוליטית, וזה בסדר, אבל אין סיבה לוותר על הנשים שיכולות לייצג אותנו היטב בעולם הקשה הזה.
אשמח לראות בכנסת נשים במפלגות חרדיות. אך האם התערבות בג"ץ קירבה את היום הזה? אני חושש שההפך הוא הנכון. התערבות משפטית אינה הכלי הנכון לקידום שינויים חברתיים. איך אני יודע? בגלל התערבות בג"ץ בנושא חרדי אחר: גיוס בחורי ישיבות. בשנת 1998 דרש בית המשפט חוק לגיוס חרדים. בגלל הדרישה הזו נחקק חוק טל. למרות החוק, החרדים לא נהרו לצה"ל. בשנת 2012 ביטלו השופטים את החוק, ודרשו חוק מחמיר יותר. בשנת 2014 נחקק חוק הגיוס. בשנת 2017 בג"ץ פסל גם אותו. במשך כל התהליך הזה, העוסקים בגיוס חרדים מעידים שכאשר בית המשפט מתערב יש צניחה מיידית במספר המתגייסים; רק כאשר מניחים לחרדים לנפשם, התהליך הטבעי עושה את שלו, ומספר המתגייסים שוב עולה. עד להתערבות המשפטית הבאה.
אני מאמין שעוד יהיו חברות כנסת חרדיות. אך לא בטוח שהחברה החרדית כבר הגיעה למקום הזה. בבחירות הקודמות התמודדה מפלגה של נשים חרדיות, "ובזכותן" שמה, שהניפה את דגל הייצוג הנשי. הרשימה הסימפטית הזו קיבלה אהדה תקשורתית רבה, אך בבחירות עצמן זכתה ל־1,802 קולות בלבד; מתוכם פחות מ־400 בריכוזים חרדיים. בבני־ברק קיבלה המפלגה שלושים קולות; רבע ממה שקיבלה שם "עלה ירוק". כל עוד החברה החרדית אינה מעוניינת בשינוי הזה, שום כפייה משפטית לא תוכל לחולל אותו. כמו לגבי הגיוס, גם בנוגע לייצוג הנשי יש לתת לתהליכים הטבעיים לעשות את שלהם.
התומכים באקטיביזם שיפוטי ככלי לשינויים חברתיים מביאים כדוגמה בולטת פסק דין היסטורי באמריקה: "בראון נגד מועצת החינוך". לינדה בראון הייתה תלמידת כיתה ג' שחורה מקנזס, שנשלחה ללמוד בבית ספר נפרד לשחורים. הוריה הגישו תביעה משפטית. בשנת 1954 פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שאסור לקיים מסגרות חינוך נפרדות לגזעים שונים. "נפרד אבל שווה", אמרו השופטים, הוא לא באמת שווה.
רק בעיה אחת יש לגבי פסק הדין החגיגי והחשוב הזה: הוא לא הועיל. פרופ' ג'רלד רוזנברג חקר את השפעתו של האקטיביזם השיפוטי על שינויים חברתיים באמריקה. בספרו האנגלי "התקווה החלולה" הוא כתב שעשר שנים לאחר פסק הדין המהפכני, רק אחד מכל מאה ילדים שחורים בדרום ארה"ב למד בבית ספר מעורב. השינוי הממשי התחולל רק מתוך תהליכים כלכליים, דמוגרפיים ותרבותיים, שצמחו מלמטה. שגשוג כלכלי הביא למחסור בעובדים מיומנים. מי שהתעקש לא להעסיק שחורים – הפסיד עובדים טובים. אנשי עסקים החלו ללחוץ על עריהם להעניק לשחורים תנאים שווים, כדי למשוך עובדים ולקוחות פוטנציאליים. לבנים החלו לראות בסביבתם עמיתים ושכנים שחורים, וגילו שהם לא באמת שונים מהם. התהליכים החברתיים האיטיים הללו החלו הרבה לפני פסיקת בית המשפט ונמשכו הרבה אחריה. פסק הדין המהפכני עורר דווקא תגובת נגד גזענית, ובמידת מה עיכב את התהליכים הללו.
הפרדה בין שחורים ללבנים אינה דומה להפרדה בין נשים לגברים. מה בכל זאת דומה? ההתערבות הברוטלית של בתי המשפט, שמביאה בשני התחומים יותר נזק מאשר תועלת. חשוב שיהיה לנו בית משפט חזק, כדי שיעניש פושעים וישפוט בסכסוכים אזרחיים. לא למטרות אחרות. בית משפט שמנסה להוביל שינויים חברתיים יכול באותה מידה לצוות על מזג האוויר להשתנות. בהבדל אחד: מזג האוויר לא מתרגז כשמנסים לחנך אותו בכוח.
