שנת הבת מצווה של הבכורה מעירה מחדש את הפמיניסטית המובסת שבי. היא הובסה פעמיים – בפעם הראשונה בגלל הניסיונות לשינוי שלא צלחו, ובפעם השנייה בגלל עייפות החומר, החיים והשגרה השוחקת. שהרי בפעם הרביעית שביקשתי בגן שגם הבנות יהיו מובילות תפילה, כבר שעממתי את עצמי, ועניתי לבד מה תגיד הגננת – "ניתן להן לקחת חלק" – שזה אומר, במילים אחרות, שהן יאספו את הסידורים.
בשנים הראשונות עוד ניסיתי לשכנע את החברות שלא הבינו למה אני עושה מזה ביג דיל, ונאמתי את נאום ה"איזה ערך מוסף יש לעובדה שהוא עומד ומתפלל מול כולם ומדבר, ואיזה מסר יש לכך שהיא לא יכולה להוביל או לקחת חלק, ולו במשהו אחד". אבל מאז התעייפתי, מודה, אפילו קצת מתנצלת. אחרי שתי נשיכות בקבוצות הפמיניסטיות של הרשת יצאתי גם מהן והפכתי להיות פמיניסטית בלב. הסתפקתי בלקנות לַבנות ספרים על נשים גדולות ולוודא שלכל אחת מהן יש לפחות פיג'מת וונדר וומן בלי חורים לכל עונה וזהו. אבל שנת הבת מצווה הגיעה וצליל השאגה שהשתקתי מתחיל להתגבר מחדש.
אני נפעמת לראות איך השינוי מתקדם כל הזמן. תנועת Me Too, מאבק הנשים החרדיות, וגם נשות מגזרנו השומרות על הזכויות שלנו. אז התחלתי בשינוי קטן בבית. בתמיכת – ואפילו בדחיפת – האיש, התחלתי אני לברך על החלות. הקוראות הירושלמיות מגלגלות עיניים, אבל בשבילי זה עניין. כי מילא כשזה רק אנחנו, אבל זה קצת יותר מורכב כשמארחים את ההורים והאחים והגיסים. הם מצידם לא מחו או אמרו משהו, פשוט בשבילי זה היה עניין.
ואז נזכרתי במכתב שקיבלתי לא מזמן, שמלמד אותי כמה חשוב לעשות שינוי ומהו הרווח האדיר שמקבלת האישה תוך כדי העשייה, וזה מה שנכתב בו:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
לְקַיֵּם בָּנוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל.
הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם.
וְתַלְמִידֵיהֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיהֶם.
בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם.
וְנֹאמַר אָמֵן:
רק לאחר כמה עשורים של תפילות שחרית, גיליתי בסידור את ה"יהי רצון" הזה שנאמר בזמן קריאת התורה, וכן את הנוסח של סדר תחנון – הארוך בשני וחמישי, והקצר בשאר הימים.
גיליתי גם מה עושים הכהנים עם התפילין כדי ליטול ידיים לפני הברכה (לא עלה על דעתי לתהות על כך קודם), ועוד גיליתי שחולצים תפילין לפני מוסף של ראש חודש.
ובעיקר, למדתי מתי אבלים אומרים קדיש. כי המסע אל בית הכנסת בימי חול החל מתוך רצון להיות לצד חברה שהתייתמה ואמרה קדיש. היא בחרה להגיע בקביעות למניין שנודע כידידותי כלפי נשים שאומרות קדיש ובכלל – מה שהתברר כנכון. התברר גם שעזרת הנשים לא ריקה, ושיש כבר כמה מתפללות שסללו את הדרך בשנים האחרונות – אמרו קדיש וממשיכות להגיע גם לאחר שסיימו. הנוכחות הקבועה שלהן, שמאפשרת לנשים נוספות להצטרף, התבררה כחלק משמעותי במאור הפנים של המניין.
במהלך שנת הקדיש נוספו על חברתי עוד שלוש אומרות קדיש יתומה, ומעת לעת מגיעות נשים אחרות – גם כאלה שלא אמרו קדיש בשנת האבל – לומר קדיש ביום הזיכרון. המשמעות של מסגרת היא קודם כול לא להיות לבד, אבל גם להיות לצד מי שיכולה לסייע בניווט במבוכי התפילה.
אט־אט נטווים חוטים דקים ועדינים של היכרות, של ביטחון, תחושה של הרגל ושייכות, והמעברים מחלק לחלק כבר לא מפתיעים (אם כי, טרם נפתרה התעלומה מדוע נשים תמיד עומדות בכל קדיש, וגברים לא).
למדנו מי החזנים המהירים, שקשה לעמוד בקצב שהם מתווים, ועם מי אפשר להספיק את מילות התפילה יותר בנחת; עם מי נשהה רק 25 דקות מ"רבי ישמעאל" ועד הקדיש שאחרי "עלינו", ועם מי יותר.
ואפילו גילינו שיש ימים, כמו עשרה בטבת, שבהם גם הגברים שהתפילה שגורה על פיהם אינם בטוחים בסדר התפילה. אולי התחושה שלהם דומה קצת לזו של אישה שמתחילה לפקוד את בית הכנסת בחול.
הנוכחות שלנו נעשתה עובדה ברורה. ולמרות שאנחנו לא נספרות למניין, אנחנו מרגישות ש"סופרים אותנו" – בהבאת כיסאות, בהצעת סידור עם נוסח הסליחות בימי תענית, במעבר עם ספר התורה לידנו, או בהוספת שיר בהלל לבקשת אחת הנשים, למרות החיפזון המקובל.
והכי חשובה היא ההתחשבות באומרות הקדיש. עם עליית החזן לברייתא דרבי ישמעאל, ניתן להבחין בתנועה קלה של סיבוב הראש, שלו ושל אומרי קדיש אחרים, הבודקים אם זו שאומרת קדיש ספרדי נמצאת, כדי להמתין לה בזמן ה"חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֶוַח וְהַצָּלָה".
החוויה הזו היא גילוי של סדק במעגל הבֵּיצה והתרנגולת של נוכחות נשים בבית הכנסת. כידוע, בתי כנסת אינם מקום מזמין לנשים. לא תמיד פתוח, לא תמיד יש אור או מזגן. הם כאלה כי נשים לא באות. נשים לא באות כי הם לא מזמינים… אבל כאשר נשים באות, יש גם נכונות לעשות להן מקום, וכשיש מקום גם הרצון לבוא גדל, ואז הן באות בהתמדה, ובאות עוד.
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְבַּשֵׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת.
יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.
וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ (ונידחותינו) מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.
וְנֹאמַר אָמֵן:
