הבת שלי, כפרה עליה, ילדה נבונה. אני משוחדת כשאני אומרת את זה, אבל זה עדיין נכון גם אובייקטיבית. "אי אפשר לכעוס עליה", אומרות לי הגננות. בטח שאי אפשר לכעוס. הילדה פיתחה שיטה גאונית שמחלצת אותה מכל סיטואציה בעייתית. השבוע למשל היא לקחה לי אודם יקר מהמגירה וקשקשה איתו על דף שלם. כשראתה שאני בדרך לכעוס עליה, מיד החלה לבכות ואמרה "רציתי להכין לך ברכה לט"ו בשבט ולא מצאתי את הטוש האדום". בת ארבע וכבר מבינה את חוקי החיים – רגש של כעס מומלץ להחליף ברגש של אשמה.
לא רק הבת שלי מאמינה בטקטיקת חילופי רגשות. גם מחנות פוליטיים שלמים הוכיחו השבוע את מומחיותם בתחום. בכלל, בשבוע זה של חיי אני מרגישה קצת מבולבלת מבחינה רגשית. אולי בגלל שפרשיית "הדס שטייף מציצה לאפי נוה" נחתה עליי בדיוק כשסיימתי לצפות בסדרה על סטוקר אחר, You קוראים לה, וגם היא מעוררת בלבול מוסרי קשה בנוגע לסוגיית הפרטיות.
הכול מתחיל כאשר מוכר חינני וגאון שעובד בחנות ספרים (זהירות ספוילר) מתאהב בלקוחה שלו ומתחיל לעקוב אחריה בקטע מקריפ. הוא נכנס לחייה, נפטר בדרך מכל מי שמפריע לו ועושה זאת במומחיות מרשימה. על פי כל היגיון מוסרי, יש לתעב את האיש הזה למוות. אבל זה לא מה שקורה – יוצרי הסדרה עצבו את הדמות שלו כך שככל שהוא מידרדר יותר מוסרית, כך תתאהבו בו יותר ותייחלו להצלחתו. הוא כל כך שובה לב; כל כך מנוסח בהסבריו למעשיו ההזויים, שבשלב מסוים עצרתי באמצע הצפייה, התקשרתי לחברה מכורה וצעקתי לתוך הטלפון: "שמישהו ינחית עליי בחזרה את לוחות הברית, אני קרובה לאבד את זה!"
כל הטוב והרע מתבלבלים בסדרה הזאת, ולא רק בה. בשנים האחרונות השתלטו על המסך סדרות שעיקר מטרתן הוא לטשטש גבולות בין טוב לרע, ולאתגר את החשיבה המוסרית של הצופים. בית הנייר, בית הקלפים, שובר שורות – בכולן תמצאו את עצמכם מתאהבים בגאון מרושע.
סדרות הטלוויזיה לא נוצרות בוואקום. הן מגיבות לצורך שבוקע מתוך המציאות, והוא הקושי של האנושות להכריע בסוגיות שונות של החיים ולייצר לעצמה עמדה מוסרית מובהקת. לאן אני הולכת להתגלגל מכאן? לסלולרי של אפי נוה למשל. כי גם הפרשייה הזו קצת בלבלה אותי מוסרית, אני מודה. מצד אחד אשת ימין אנוכי, והימין באופן מסורתי נוטה לקדש את הפרטיות. התיקון השני לחוקת ארה"ב, תפיסת "ביתו הוא מבצרו" – מול הקולחוז והשותפות הקיבוצית, הימין תמיד האמין במינימום התערבות שלטונית בחייו של אדם.
אך מן הצד השני, לא יכולתי להתעלם מהמעשים החמורים שלכאורה מיוחסים לו. מה שהדהים אותי היה ציפוף השורות המסורתי, שאיכשהו התבצע בו־ברגע שהחלו לקשור את שחיתותו של נוה לשרה שקד. פתאום לכולם נורא חשובה הפרטיות. ולמה זה מוזר? כי אני לא זוכרת שלמישהו הזיז מפרטיות כשדורון הרמן צילם את סמארטפונו של עורך הדין מהרשות לניירות ערך ללא ידיעתו, וחשף את ההתכתבויות המרשיעות בינו לבין השופטת פוזננסקי־כץ.
אז נכון, תמיד אפשר לטעון שטכנית הוא לא ביצע פעולה אסורה. אבל המעשה של הרמן משול לאדם שהבחין ברחוב בבחורה שהרוח העיפה לה את החצאית וצילם את המראה שנגלה לעיניו. "מה הבעיה", הוא יאמר, "זה קרה במקום ציבורי". כשר, אבל האמא של המסריח. אז למה לא תקפו את הרמן כמו שתוקפים היום את שטייף? התאים להם פוליטית, נו. ולא שאני חושבת שהמעשה של שטייף מוסרי. מדובר בפעולה בעייתית מאוד. אבל זה כן גורם לי לתהות כיצד פועלת ההטיה האוטומטית. מסקרן להיווכח באיזו מהירות הפכה מטריית ההגנה שנפרשה מעל איילת שקד גם לחבל הצלה עבור מעשיו של אפי נוה. איכשהו נדמה לי שאנשי ימין מסוימים היו מגלים אליו הרבה פחות סלחנות לו היה כורת ברית פוליטית עם דורית בייניש, למשל.
מהו, אם כן, אותו מנגנון שגורם לנו להסיט את המבט לעבר האזור הנוח של סוגיית הפרטיות, ולמה לשמאל קורה בדיוק ההפך – מבחינתו לא מעניין איך המידע הושג, העיקר שנתחלחל ממנו. שתי גישות מוסריות שלנצח יתנהלו בקווים מקבילים. למה בעצם? האם בשום מצב בעולם אי אפשר להאמין בשתיהן גם יחד? האם הבת החמודה שהכינה לי ברכה לט"ו בשבט לא יכולה להיות במקביל גם הילדה החצופה שהשתמשה באודם ללא רשותי?
אני מקווה שעדיין יש מקום במחנה הימין להסתייג מהזילות בפרטיותו של נוה ועדיין להזדעזע ממה שהתגלה לגביו. שאפשר להאמין בחפותה של השרה שקד ועדיין לטעון שהיא לא נהגה בזהירות כשבחרה לשלב איתו יד.
אני מקווה שיש דרך לומר את כל זה ולהישאר ימנית כשרה, בדיוק כמו שנמסתי מהמחווה המתוקה של הבת שלי, ועדיין הרשיתי לעצמי לכעוס עליה בלי שמץ של אשמה.
