אחד הביטויים המצוטטים ביותר מן התורה הוא "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז), שגם מעלה את אחת השאלות הדרשניות המפורסמות ביותר: מדוע יש צורך לציין פעמיים את המילה "צדק"? בין שלל התשובות שניתנו לשאלה, חביבה עליי במיוחד תשובתו של ר' שמחה בונם מפשיסחה, מגדולי החסידות: הכפילות באה לומר שגם את הצדק צריך לרדוף בצדק, והמטרה הנעלה אינה פוטרת את רודף הצדק מאחריות לברור בקפידה את האמצעים שהוא מרשה לעצמו לנקוט.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–גוש אמונים: כיצד מתנהגים הבוחרים ברגע האמת?
–משלים מניין: נאום הקאמבק של אהוד ברק
–מבצע סבתא: מירב כהן נלחמת בעוקצי הקשישים
האמירה הזאת נכונה כמעט לכל תחומי החיים. כך לגבי החיים הפוליטיים: השמאל משוכנע שהשליטה בפלסטינים היא עוול שלא יסולח (למעשה, גם רוב אנשי הימין מסכימים שיש בכך עוול; הם רק טוענים שהוא עדיף על החלופה), ומשום כך רבים מאנשי השמאל מרשים לעצמם להגדיר ולתאר את יריביהם בימין, ובעיקר בין המתנחלים, במילים איומות ונוראות. לפעמים אפילו לומר במפורש שאין בהם זעזוע נוכח פיגועי הטרור שהם סופגים. גם אנשי הימין אינם חפים מאמצעים בעייתיים. בהיותם משוכנעים שהשליטה ביהודה ושומרון חיונית לביטחון המדינה או למחויבותה ההיסטורית והדתית, יש בהם מי שמרשים לעצמם התנהגות מחפירה כלפי התושבים הערבים.
החשש מרדיפת צדק שלא בצדק רלוונטי במיוחד למי שאחראים באופן רשמי על רדיפת הצדק: המשטרה, הפרקליטות, השופטים, המבקרים והיועצים משפטיים. מטרת המערכות האלה אכן נעלה, והכוח העומד לרשותן אדיר – אבל דווקא לכן חיוני במיוחד שלא יתפתו לעשות ככל העולה על רוחן כדי להביא חשודים למשפט, או להרשיע אותם. לא במקרה, בכל המדינות הדמוקרטיות נקוטים כללים חמורים לגבי המותר והאסור על רשויות החוק, ולרוב אף נקבע שראיות שהושגו שלא כדין ייפסלו, אפילו אם המידע שהן מספקות אמיתי.
הצד השני של המטבע הוא הצורך להיזהר מטהרנות יתר, שתשאיר את הפושעים, שאצלם יש הרבה פחות עכבות, מסתובבים חופשי ומצליחים לממש את זממם. לא במקרה, עוד במאה ה־14 ביטל הר"ן, רבינו נסים מגירונה שבספרד, את כל הרלוונטיות של הדין הפלילי היהודי. הר"ן קבע שלפי הכלל המקורי, הדורש שני עדים והתראה מראש כתנאי להרשעה, מעט מאוד פושעים יורשעו והחברה לא תוכל להתקיים. לכן קבע שיש לסמוך על כללי הדין הפלילי המקובלים במשפט הכללי.
גם הצד הזה של המטבע מקבל ביטוי רחב בתרבות הפופולרית של ימינו: מול החוק היבש, האוסר שימוש בכלים לא תקינים להרשעה, באים אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה שמעלים על נס את השוטר, הפרקליט, הבלש או העיתונאי שמצליחים להערים על תחכומם של הפושעים בדרכים ערמומיות נגדיות, ממש לא "לפי הספר", ולהביא להפללתם.
פרשת אפי נוה מביאה לידי שיא את שני צדי הדילמה. מצד אחד, המעשים המתועדים לכאורה במסרוני הטלפון שלו הם באמת מהבזויים ביותר. קשה להעלות על הדעת בגידה גדולה יותר באמון ובתפקיד הציבורי, מניצול המעמד כדי לגבות שוחד מיני בתמורה למינוי שופטים, האחראים בעצמם על המשפט והצדק. מצד שני, גם השיטה שבה הושג המידע הזה – קבלת הטלפון הפרטי של נוה ופריצה בלתי חוקית בעליל למידע השמור בתוכו – היא בלתי נסבלת.
יתר על כן: כשהדס שטייף קיבלה לידיה את מכשיר הטלפון של נוה, יש סבירות גבוהה שלא ידעה שבמכשיר טמונות הוכחות למעשים פליליים. במקרה כזה, הפריצה למכשיר נעשתה גם בלי סיבה מוצדקת, וההצדקה לכאורה הופיעה רק בדיעבד.
בשורה התחתונה: חומרת העבירות לכאורה מצדיקה בעיניי את החסינות שנתנו רשויות החוק לשטייף מפני העמדה לדין. עם זאת, הדילמה בעינה עומדת, וכדי להביא לידי ביטוי גם את הצד השני של המטבע מן הראוי שיקרו שני דברים. הראשון, שרשויות החוק יבהירו שמתן החסינות לשטייף אינו מובן מאליו, וחסינות עתידית במקרים כאלה תישקל רק בהתאם לחומרת המידע שהושג בעבירה. השני, מן הראוי ששטייף תפסיד בתביעה האזרחית שהגיש נגדה נוה, אבל שסכום הפיצויים יהיה מזערי, כדי להשיג את שתי המטרות: שעיתונאים לא יתפתו להשתמש בקלות בפריצה לטלפון, ומנגד שלא יחששו לעשות זאת במקרה שיש חשד ממשי לעבירות חמורות.
