יש לי חבר שקוראים לו לוסקי. הוא לא ממש חבר שלי, האמת. הוא היה חייל שלי כשהייתי מפקד טירונים בחטיבת הנח"ל, והסתדרנו מצוין. אני זוכר שפעם אחת תפסתי אותו יושב בשמירה. התקרבתי לעמדה שלו ברעש גדול. השתעלתי ותופפתי על הנשק שלי, כדי שהוא ישמע אותי, ויתעורר, ויציל את עצמו מלחטוף שבת, ואותי מלתת לו שבת. אבל לוסקי לא התעורר. רק כשהתקרבתי לעמדה, קלטתי שהוא בכלל לא ישן. להפך. הוא יושב וקורא ספר.
לוסקי היה כל כך שקוע בקריאה, שהוא לא שמע כלום ולא הרגיש כלום. הספר סחף אותו. וכשראיתי אותו שם כל כך שמחתי פתאום. כי גם אני נראה ככה כשאני קורא ספרים טובים. וכשהגעתי לעמדה, במקום לנזוף בו, שאלתי אותו מה הוא קורא, ולוסקי המבוהל אמר לי, מאה שנים של בדידות. וככה יצא שבמקום לריב על נוהלי השמירה, כמו עוד מפקד ועוד חייל, שוחחנו קצת על הספר. זה באמת ספר יפה. למרות שהוא דביק ורועש ומוגזם. זאת דעתי לפחות. ובכל מקרה, אחרי כמה דקות כאלה ביקשתי מלוסקי לקרוא באוהל ולא בעמדות השמירה, והלכתי לדרכי.
בקיצור, לוסקי ואני בעיקר חברים בפייסבוק. אני אוהב אותו מאוד, וגם הוא אוהב אותי, נראה לי. ולפני כמה ימים הוא העלה לפייסבוק שלו את הסרטון הכי יפה שראיתי בחיים. ובכותרת של הסרטון הוא כתב, טסתי להפתיע את אחותי במזרח, אחרי ארבעה חודשים שהיא מטיילת עם חברה שלה, נראה לי שהצליח לי. ובסרטון רואים אותו מגיע לאיזה שדה תעופה מצ'וקמק בלאוס, וניגש לשלוש בנות שעומדות ומצטלמות. ואחת הבנות רואה אותו, ואומרת, לא! ולוסקי ממשיך ללכת, ומתקרב לבחורה אחרת, חמודה, שרואה את אח שלה לראשונה אחרי ארבעה חודשים, ומיד פוערת עיניים ופה, ואומרת, לא אני בהלם, ואז מתאפסת על עצמה וצועקת, מלך! ואז הסרטון מתבלגן כי הם מתחבקים חיבוק ארוך ויפהפה.
זה סרטון כל כך יפה. כל כך יפה. ארבע עשרה שניות בסך הכול. אבל הוא כל כך יפה. אח אחד נוסע לקצה העולם כדי להפתיע את האחות שלו שהוא אוהב. ובעיניים הפעורות שלה, שרואים בסרטון, יש כל כך הרבה אהבה וגעגועים. כל כך הרבה זיכרונות וחוויות. ואי אפשר שלא להתרגש. אי אפשר שלא לדמוע. ראיתי את הסרטון הזה כבר חמש מאות פעם. ועדיין הוא מרגש אותי. נראה לי שהוא מרגש אותי כל כך כי אני בן יחיד.

גדלתי לבד. בבית שקט ומאושר. לכל החברים שלי היו בבית אחים גדולים ואחים קטנים, אבל אני גדלתי לבד. חזרתי הביתה לבד. ועשיתי שיעורים לבד. ושיחקתי בלגו לבד. והלכתי לישון לבד. וקמתי בבוקר לבד. לא היה לי אח גדול שירביץ לי. ולא הייתה לי אחות קטנה שתריב איתי על משחקים. ולא היו לי אחים ואחיות שיסבירו לי איזו מוזיקה צריך לשמוע, או איך מתחילים עם בנות, או איך מכינים קפה בפינג'אן, או איך אפשר לעשן סיגריה בלי להיחנק, או איך שורדים את השבועות הראשונים בצבא. לא היו לי אחים. הייתי בן יחיד. הייתי לבד.
אני זוכר איך כבר כשהייתי ילד קינאתי בחברים הלא בודדים שלי. הם היו מספרים לי איך נמאס להם שאח שלהם לוקח להם את המחשב, או איך נמאס להם שהאחות המתבגרת שלהם צווחת עליהם בהתקפי זעם משונים. ואני הייתי מקשיב להם, ומהנהן בשקט, וחושב לעצמי, הלוואי שמישהו יגנוב לי את המחשב ששייך רק לי. הלוואי שהייתה לי איזו אחות מתפרצת ונזעמת.
והקנאה הזו, היא קנאה שלא נגמרת. גם היום, כשאני בן שלושים ואחת, היא עודנה חיה ונושמת. עד היום אני מקנא באנשים שיש להם אחים. הנה, לא מזמן נסעתי לצפון לבקר חבר שלי שקוראים לו בכר, וכשנכנסתי לבית שלו הוא בדיוק ראה בפלאפון איזה סרטון שהוא והאחים שלו הכינו לחתונה של אח שלהם. והתקרבתי אליו כדי לראות את הסרטון ביחד איתו, וראיתי חבורה של אנשים מתוקים, שקצת דומים זה לזה אבל גם קצת שונים, רוקדים ביחד, ואוהבים ביחד, ושמחים ביחד. ושוב קינאתי כל כך. שוב עלתה בי התחושה המרה הזאת של הבדידות העמוקה שאין לה שם. זו בדידות קמאית וגנטית, מוזרה וחמקמקה. גם אם אני אנסה לתת לה שם אני לא אצליח. כי אני לא באמת מבין אותה. אני מרגיש אותה כמו שמרגישים איבר שלא קיים. זו היא בדידותם המשונה של הילדים היחידים.
לוסקי במזרח עכשיו, מטייל עם אחותו החמודה. פעם בכמה ימים הוא מעלה תמונות יפות לפייסבוק ולאינסטגרם, ומזכיר לי אגב כך שיש עכשיו בקצה העולם שני אחים אוהבים שמטיילים ביחד. אני שמח בשבילו, כי אני אוהב אותו. אבל אני גם קצת מקנא בו. מה אני אעשה. ואם גם לכם יש אחים, תדעו לכם שגם בכם אני מקנא. וגם אם אתם והאחים שלכם לא מסתדרים כל כך, אני בכל זאת מקנא בכם. ואפילו אם אתם בריב נוראי עם האחים שלכם, אני עדיין מקנא בכם. כי יש לכם קשרי דם בעולם. כי יש לכם אחים בעולם. ואתם לא לבד.
