טום הנקס, המגלם בסרט 'העיתון' את עורכו הראשי של 'הוושינגטון פוסט', מזכיר באמצעו את פריץ ביבי, יושב ראש חבר הנאמנים של 'הפוסט' בתקופה שבה עוסקת העלילה – חשיפת מסמכי הפנטגון בתחילת שנות השבעים. הוא מזכיר אותו בשם משפחתו בלבד, וכך לרגע אחד הופיעה על המסך הגדול כתובית בעברית עם השם המפורש – ביבי. בשביל חלק מקהל העיתונאים שגדש השבוע את ה'סינמה סיטי' בגלילות בהקרנת הבכורה, שריקת הכלבים הזאת הספיקה. "כן, זה בדיוק כמו עם ביבי", שמעתי מישהו מעליי לוחש לחברתו.
'העיתון' של סטיבן שפילברג הוא רק לכאורה סרט תקופתי המתאר את אחת השערוריות הגדולות בתולדות ארה"ב. תמציתו בקצרה: דו"ח סודי שהזמין משרד ההגנה האמריקני לבחינת מלחמת וייטנאם חשף שנים ארוכות של שקרים מצד כמה נשיאים, הטעיה מכוונת של הציבור והמשך שליחת לוחמים לג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה למרות הערכות חוזרות ונשנות שאין לארה"ב שום אפשרות לנצח.
הדו"ח נגנז עקב ההשלכות הציבוריות החמורות הצפויות ממנו, ואחד ממחבריו החליט להדליפו לעיתונות. תחילה פרסם 'הניו-יורק טיימס' חלק מהדו"ח, ולאחר שבית המשפט אסר עליו להמשיך לעשות זאת נטל 'הוושינגטון פוסט' את הלפיד ופרסם חלקים נוספים. בית המשפט העליון פסק ברוב של שישה לעומת שלושה בעד העיתונים, והנשיא ריצ'רד ניקסון פתח במלחמה נגד ההדלפות – מלחמה שבסופה נאלץ להתפטר מתפקידו עקב הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית במתחם 'ווטרגייט'.
הסרט תקופתי רק לכאורה, מכיוון שהבמאי שפילברג עשה הכול כדי שכולנו נבין שהוא עכשווי לגמרי. רוח התקופה, מלחמתו של הנשיא דונלד טראמפ בתקשורת ומאבקי ההישרדות של העיתונות, מרחפים כמעט מעל כל סצנה. שעתיים שלמות של רפרור למציאות.
בקטע אחד בסרט נראית מריל סטריפ, המגלמת את קתרין גראהם – בעלי 'הוושינגטון פוסט' דאז – כשהיא מביטה מול המצלמה ואומרת לאט וברור את המשפט: "לא פשוט לומר 'לא' לנשיא ארה"ב". הכוונה היא כמובן לנשיא לשעבר לינדון ג'ונסון, אבל המסר לצופה ברור – סטריפ זכתה למחמאה מפוקפקת מצד טראמפ בדיוק לפני שנה כשדיברה נגדו בטקס 'גלובוס הזהב'. טראמפ צייץ מיד וכינה אותה "אחת השחקניות המוערכות יתר על המידה בהוליווד". שנה לאחר מכן הגישה סטריפ את הנקמה שלה קרה, ועוד קיבלה על זה הרבה כסף.
כמו תמיד בסרטיו, שפילברג הוא לא פחות תועמלן מאשר במאי. כשהוא תופס צד, גם א־לוהים בכבודו ובעצמו מצטנף בפינה ומחכה שיעבור זעם. בדרך כלל מדובר בתפיסות צד חיוביות שמסתדרות עם האג'נדה שלנו, ולכן לא פלא שהוא אחד הבמאים האהובים והמצליחים בתולדות הקולנוע ההוליוודי. גם בארץ מיד הפך הסרט לסמל למלחמתו של העיתונאי שוחר הצדק בממסד המושחת. 'ידיעות אחרונות' ארגן השבוע פאנל עיתונאים מרשים שעסק בחופש הביטוי, ומיד לאחריו הוצג 'העיתון' בהקרנת בכורה.
אבל זה קל מדי. כל מי שיראה את הסרט החדש יצא ממנו בתחושה שיש כאן שני מחנות ברורים של טובים מול רעים. העיתונאים הם כמובן הטובים: חרוצים ושוחרי טוב, ותאבי חשיפות שרק ישרתו את הציבור. הפוליטיקאים, מנגד, הם חבר מרעים נכלולי, תחמן ושקרן, שרק מעוניין לשרת את עצמו ושם פס על הציבור, כולל שליחת חיילים אל מותם. הכול שחור ולבן, בלי טיפת מורכבות. מצעד הלפידים יוצא לדרך, ובדרך נאסוף מכשפות פוליטיות ונעלה אותן לגרדום – כי הרי כולם מושחתים, ונמאסתם.
אז לא: סרט זה סרט, וזכותו של שפילברג לעשות מה שבא לו, אבל האמת כולה ראויה להיאמר. והאמת היא שגם בשנות השבעים הייתה בארה"ב עיתונות פח אשפה מלאה באינטרסים ומושחתת, ששיקולים כלכליים ותועמלניים היו מעורבים בה עד צוואר. צריך לשוב ולהזכיר גם שבארה"ב ובישראל יש כיום חופש עיתונות מוחלט, ושחופש הביטוי לא נמצא בסכנה כלשהי למרות כל ההפחדות והתחזיות האפוקליפטיות.
אם כבר, חלק מהעיתונים לוקחים את חופש הביטוי ומותחים אותו לקצה, בלי שלפוליטיקאים יש קמצוץ של ענישה או אמצעי נגד שהם יכולים לנקוט. רק אתמול פרסם עמוס בידרמן, הקריקטוריסט של 'הארץ', איור שמציג פוליטיקאים ורבנים דתיים-חרדים כחשפניות הרוקדות על עמוד – וזו כמובן דוגמה אחת מרבות. לעומת שנות השבעים, כיום הממסד נמצא במגננה מפני התקשורת, שחלקה מנסה להתנקש בבחירות הדמוקרטיות של הציבור בכל דרך אפשרית, וללא שום יכולת התגוננות אמיתית של מי שנבחר בידי העם.
סרטו של שפילברג מסתיים בסצנה קצרה המשחזרת את פריצתה של פרשת 'ווטרגייט', שכאמור הובילה להתפטרותו של ניקסון. הסצנה מוקרנת מיד אחרי חגיגות השמחה של בכירי מערכת 'וושינגטון פוסט' כשנודעת החלטת בית המשפט העליון המצדדת בפרסום נגד עמדת הממשל.
אלא שמי שמכיר את ההיסטוריה האמריקנית יודע שזה לא הסוף האמיתי. לאחר מכן התקיימו בחירות לנשיאות – אחרי חשיפת מסמכי הפנטגון, אחרי הפריצה ל'ווטרגייט', אפילו אחרי שכבר הוגש כתב אישום נגד הפורצים – וניקסון זכה בבחירות הללו, באחד הניצחונות הגדולים ביותר של נשיא אמריקני אי פעם. הוא סחף 520 אלקטורים לעומת 17 בלבד של יריבו הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן, שניצח רק במסצ'וסטס ובוושינגטון הבירה. ארה"ב נצבעה בסוף 1972 באדום של ניקסון, למרות כל החשיפות שהוכיחו שהוא המשיך את מסכת ההסתרה והשקרים של הנשיאים הקודמים בכל הקשור למלחמת וייטנאם.
רק שנה וחצי לאחר מכן, כשהפרשה הסתעפה והסתבכה, וכשהתגלה מכלול פעולותיו הלא חוקיות של ממשל ניקסון נגד יריבים פוליטיים, התפטר הנשיא. מה כל זה אומר? שהמציאות מורכבת. עיתונאים הם לא תמיד מלאכים זכים וטהורים, ופוליטיקאים הם לא תמיד רעים ואכזריים. וכששפילברג יחליט פעם לעשות עליכם סרט, תתפללו שהוא יהיה בצד שלכם בסיפור.
