כמו הבשורות הקטלניות המסכמות את שיר המקסיקנים הידוע של מאיר אריאל, יש דברים שאי אפשר להיגמל מהם, גם אם מדובר בהרגלים שליליים. הסיקור התקשורתי אודות מפלגתו של בני גנץ ונאומו מספק דוגמה קולעת לכך. מי שסוקר את הדיווחים, הפרשנויות והמאמרים מקבל את הרושם הברור כי התקשורת מחבקת את גנץ או את האירוע שנקרא גנץ. הגדיר לעשות עיתון 'הארץ' כאשר במאמר המערכת ובנוספים כבר המליך את מנהיג מפלגת חוסן לישראל כחלופה האמיתית לבנימין נתניהו.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–באתי לשנות: הנער שאיבד את הוריו ומסייע לילדים יתומים
–לאזן את המציאות: חיינו כאבות מעורבים ורגישים
–הדרקון מתעורר: הצו שמאיים על חקלאי יו"ש
החיבוק התקשורתי הזה, שכלל סופרלטיבים לנאום, להיערכות אליו, לביום שלו, שבמקרים רבים לא מימש את האמת שבצבצה מבעד למצלמה, הוא מובן מאליו. הוא נובע בראש ובראשונה מפוליטיקת ההתנגדות לראש הממשלה, שכמובן לא החלה עם מערכת הבחירות הנוכחית, ומהרצון בהגעת המלך-המשיח שאמור לתת פייט ראש בראש לנתניהו שבמידה רבה ביצר בעשור האחרון את מעמדו כביטחוניסט הרציני והשקול בישראל. לכך מתווסף לבין הרצון שנגדיר אותו כמקצועי-כלכלי לייצר עניין ציבורי, דרמות פוליטיות ואנושיות ומוקד של שיח כאשר למאמץ הזה שותפים כל מי שלמעשה מתפרנס מאירוע הבחירות (ויש לא מעט כאלה).
אבל מעבר להתרגשות הגדולה ול'באזז' התקשורתי, חשוב להקשיב גם למילים הנאמרות ולהתבונן באור מפוכח יותר על המציאות הפוליטית-חברתית הישראלית, ולהודות שעצם התופעה הנקראת בני גנץ אינה משנה מהותית את דמותה של המערכת הפוליטית, ועוד יותר מכך, את כוחם של הווקטורים המדריכים ומעצבים את החברה הישראלית. מי ששמע אתמול (ג') את נאומו של גנץ יכול היה להתרשם מהדמיון המפליא שבין משנתו המדינית-כלכלית לבין זו של מתחרהו הפוליטי, בנימין נתניהו.
גנץ אמנם ניסח את סיסמת הבחירות שלו כלא שמאל וגם לא ימין, אבל במידה רבה הרבה לפני שמיקם את עצמו על המשבצת הזו של פוליטיקת הביניים או המרכז, עשה זאת בנימין נתניהו כבר מזמן, ולא רק באמצעות דיבור אלא בעיקר במעשה. אמנם, מבחינת השיח הציבורי-הגלוי, מפלגת הליכוד ומנהיגיה שימרו בהקפדה את האתוס הרוויזיוניסטי. הם נשמעו צלולים, תקיפים, ולעיתים אף אגרסיביים במסרים השונים, בעיקר בשדה המדיני, אך אם בוחנים את מדיניות הליכוד בפועל, כבר מאז המהפך של 1977 האתוס והשיח הגלוי עמד במתח מובנה אל מול מדיניות (לפחות בתחום המדיני) שהייתה זהירה, שקולה ובמידה מסוימת אף 'עקפה' בנועזות השמאלית שלה את מפלגת העבודה (ראו ערך השלום עם מצרים).
גישה זו הדריכה במידה רבה גם את ממשל נתניהו. מול חזון שתי המדינות שנתניהו אמנם טרח לפרק ולמוסס ומול שאיפות הקצה של מפלגות הימין הסימטריות באתוס ובהתנהגות כמו הבית היהודי, הציגו בליכוד התנהלות פרקטית שאמנם הרחיקה מאד את ישראל מחזון השמאל אבל גם לא ממש מימשה את החזון המהופך. באופן זה הגדירו הליכוד ונתניהו את הימין במונחים של תווך רעיוני שמאורגן דרך שני צירים: בתחום המדיני, גישה ביטחונית לאומית המבקשת לעגן את בכירות הקולקטיב היהודי במרחב שבין הים לנהר ולחזק את פוטנציאל ההתמודדות של ישראל עם אתגריה באזור; ובתחום הכלכלי-חברתי, גישה ניאו-ליברלית המקפלת בתוכה נכונות לפעול לריכוך פגמיה החברתיים של השיטה, בעיקר בכל הנוגע לסוגיית יוקר המחייה ואי-השוויון החברתי.
מי שהאזין לנאומו של גנץ יכול היה להתרשם מהזהות המוחלטת בין העמדות המדיניות והכלכליות-ביטחוניות שהציג לבין משנתם הרעיונית של מפלגת השלטון והעומד בראשה. על כן, הניסיון של 'הליכוד', כחלק ממערכת הבחירות להציג את גנץ ומפלגתו כגורמי 'שמאל' נראה כאירוניה מוחלטת. זו אף מקבלת משנה תוקף לנוכח הקמפיין שמבקש להטיל דופי בהתנהלות המתונה של גנץ במהלך מבצע 'צוק איתן', כאשר האמת היא שאין זה מקרי שהרמטכ"ל לשעבר, תחת ממשלת נתניהו, ניהל באופן שנכנה אותו 'לא החלטי', גם בשל המתאם בין תפיסת המציאות שלו לבין זו של מי שאותו הוא מבקש לרשת.
כמו נתניהו, גם גנץ לא ממש מאזכר את המונח 'הקדוש' של שתי המדינות (אם כי לא פוסל את רעיון השלום). גם הוא מקפיד לדבר במונחים של שליטה ביטחונית ביהודה ושומרון, ובמקביל על כלכלה משגשגת, לצד הצורך בהטיית הקשב לצורכי לחלשים. קו ההבדל היחיד שסומן במהלך הנאום של גנץ היה קשור בממד ההתנהלות הנוגע לרמה האישית, במסגרתה ביקש גנץ לסמן קו נבדלות ברור מראש הממשלה הנתון בחקירות משטרתיות; כמו גם בניסיון לשדר אל מול דימוי הזחיחות של ראש הממשלה ומשובת הנעורים התזזיתית של מפלגת השלטון, קו מאופק וממלכתי.
על כן, אם נתבונן ממעוף הציפור על מערכת הבחירות הנוכחית, הדרמה נראית הרבה פחות לוהטת מכפי שמנסים חלק מהפרשנים לצייר אותה. הופעתו של בני גנץ, שהוגדרה כאופוזיציה אמיתית לנתניהו, איננה מעמידה חלופה רעיונית-תפיסתית אמיתית לסדר המדיני-כלכלי המאפיין בעשורים האחרונים את ישראל, אם כי חלופה סגנונית שבהחלט עשויה לקרוץ לחלקים ממצביעי הימין-מרכז. דומה, כי גם בתרחיש בו נתניהו לא יוכל להרכיב את הממשלה הבאה, הרי שנדרש בכל זאת להוציא את המונח "מהפך" מהלקסיקון הפוליטי הישראלי.
אמנם, רבים יראו בסיום כהונת נתניהו האיש כסוג של מהפך, אבל לנוכח קו המסרים של בני גנץ, כמו גם של מרבית המפלגות האחרות, הולכת ומתחוורת תמונת מצב הפוכה. זו מלמדת על כך שהחברה הישראלית ודעת הקהל שבה עשויה היום מחומרי גלם רעיוניים שרואים בסדר הקיים ובקווי היסוד של המדיניות המדריכה את ישראל בעת הנוכחית כמציאות לא רעה לגמרי שיש לשמרה. על כן באופן פרדוקסלי, גם אם נתניהו יפסיד (פוליטית), הרי שבמידה רבה הוא כבר ניצח (רעיונית).
