"אתה לא עושה את זה נכון", אמר לי האיש המבוגר ליד דוכן האבוקדו. עמדתי שם כבר דקות ארוכות, ממשמש את קליפתם הקשה של הפירות הירוקים, אצבעותיי מגששות אחר נקודת תורפה של רוך שאפשר לחדור דרכה. והוא, שכבר אוחז בידיו שקית מלאה, רגע לפני שיפנה ללכת, חולק איתי את חכמתו: "לא מחפשים אבוקדו כדי לאכול עכשיו. קונים אותם כשהם קשים, ורק בשבוע הבא הם יתחילו להבשיל. את האבוקדו של היום היית צריך לקנות לפני שבועיים".
יותר משהופתעתי מן הדברים שלו, הופתעתי מכך שהם הפתיעו אותי. הרי אני צרכן מושבע של אבוקדו כבר שנים רבות, ומכיר היטב את הפגם היחיד בפרי המושלם הזה: הנטייה שלו להגיע לחנויות כשהוא קשה כמו צוקי הבזלת של רמת הגולן. בדיוק כמו המנגו, אגב, שהוא פרי הקיץ האהוב עליי. אני יודע גם שכאשר אני קונה בלית ברירה את אותם אבוקדואים נוקשים, לאט־לאט הם מתחילים להתרכך. לא שהם זוכים להגיע לבשלות אצלי בבית. ברגע שהם יורדים מדרגת קשיות של גרניט לכזו של אבן כורכר, אני פותח אותם בלהיטות רק כדי לגלות שהתוך עדיין בלתי אכיל לחלוטין.
ולמרות זאת מעולם לא עלה בדעתי לשנות את סדר הדברים. להתייחס לאבוקדו מראש כהשקעה לטווח רחוק שאת פירותיה קוצרים בהדרגה.
פעם, לפי ההיסטוריונים, הייתה האנושות חברה של ציידים־לקטים, אחר־כך הגיעו המהפכה החקלאית והתעשייתית. אבל נדמה לי שהיום אנחנו בעיקר חברה "צרכנית". אנחנו מצפים למצוא במכולת בדיוק את מה שאנחנו צריכים כאן ועכשיו (לכן קוראים לה גם "צרכנייה"). המחשבה לקנות אבוקדו היום כדי לאכול אותו בעוד שבועיים היא פשוט רעיון מופרך בתוך תפיסת עולם כזו. בערך כמו לקנות בסופר עציץ עם שתילי פטרוזיליה כדי לגדל אותם בבית (ראיתי, אגב, סופרמרקטים באירופה שבהם מוכרים את הפטרוזיליה בדיוק כך).
בספר "העתיד של המוח" מגדיר מיצ'יו קאקו את ההבדל המהותי בין מוח של אדם למוח של חיה: היכולת לדמיין את העתיד. זהו גם הבסיס לחוש ההומור שלנו: המוח שלנו מדמיין כל הזמן את ההמשך הצפוי של משפט או של סיטואציה, וכשקורה משהו מפתיע והעתיד הזה קורס – אנחנו צוחקים. לכן מי שאינו מסוגל לדמיין את העתיד, גם אם הוא חכם ונבון מכל בחינה אחרת, לעולם לא יוכל להבין בדיחה.
הבעיה היא שההבדל הזה הולך ונשחק. באחת ההרצאות הנצפות ביותר באתר TED סיפר העתידן ארי וואלאך שכאשר התחיל בעבודתו כיועץ לארגונים, היה עוזר להם להכין תוכניות לטווחים של עשר־עשרים שנה. עכשיו, כשמזמינים ממנו ייעוץ "ארוך טווח" מתכוונים במקרה הטוב לתכנון של שישה חודשים קדימה.
היום בבוקר, שבועיים בדיוק מאז המפגש שתיארתי, האבוקדו הבשל נפתח בפניי כמו פרח ונענה למגע הסכין כמו חמאה מותכת. וחשבתי לעצמי שאולי לא נגיע למדרגה של אותו זקן (המובא בגמרא) שהיה נוטע עצי חרוב שיניבו פירות בעוד שבעים שנה, אבל כדאי שנלמד לפחות איך קונים אבוקדו.
