בשנת 2000 נוסד שיתוף פעולה תמוה בין צה"ל ובין "המכון הישראלי לדמוקרטיה", ארגון מדיניות הידוע בנטייתו האידיאולוגית שמאלה. תחת שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל שאול מופז וסגן הרמטכ"ל הנכנס בוגי יעלון, הוקם יחד עם ראשי המכון "פורום צבא־חברה". הפורום התכנס אחת לכמה חודשים, ובמהלך כחמש שנים דנו בו קציני המטכ"ל והמכון בנושאים שונים הנוגעים לצה"ל. רוב המפגשים הניבו חוברות שהציגו את תוכן הדיונים, ושעליהן התנוססו זה לצד זה סמלי צה"ל והמכון.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–בין גנץ לנתניהו: ניצחונה של פוליטיקת האמצע
–הכמיהה למלחמת בזק מזמנת מלחמות נוספות
–הדרקון מתעורר: הצו שמאיים על חקלאי יו"ש
–גוש אמונים: כיצד מתנהגים הבוחרים ברגע האמת?
אדם סמית', מאבות הכלכלה המודרנית, כתב פעם כי "רק לעיתים רחוקות יקרה שבני אדם בעלי משלח יד משותף הנועדים יחדיו, ואפילו לשם בידור ושעשועים, לא יסיימו את התוועדותם בקנוניה נגד הציבור או בתחבולה כלשהי להעלות מחירים". בדומה, אפשר לסמוך על חבורת האקדמאים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, השוכנת לבטח בתווך שבין השמאל לשמאל הקיצוני, שפורום בהנהגתם ינוצל במהרה לסמינר שבו הם מרביצים את תורתם האידיאולוגית לקציני המטכ"ל. ואמנם, תחת אצטלה של יוקרה אקדמית ויומרת "מומחיות", נשטף במשך כחמש שנים מוחם של בכירי צה"ל בשלל מנטרות מבית היוצר של השמאל, שהוצגו כאמירות בנות־סמכא על החברה הישראלית, המוסר והצדק.
כך, למשל, בכירי המכון מהשמאל הקיצוני, פרופ' ירון אזרחי ופרופ' מרדכי קרמניצר, הטיפו לצמרת צה"ל שהמציאות החברתית בישראל השתנתה ולכן "האתוס של צבא העם… לא יכול להתקיים עוד"; שהנוער עובר "שינויים רדיקליים" שיגרמו לו לסלוד ממשימות צבאיות; שקיימת "פוליטיזציה קיצונית של השימוש בכוח בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק"; שלדתיים־לאומיים יש "מוטיבציה להילחם גם כשאין מלחמה", ולכן נוכחותם הבולטת בדרג הפיקוד מדאיגה; שאי אפשר לנצח במצב של "כיבוש מתמשך"; ובכלל, ש"חובתו של הצבא… להגיד (לדרג המדיני) דבר שהוא נגד האתוס של הצבא שלפיו חייבים לנצח" – אחרת, תקום בישראל תנועת סרבנות גדולה.
הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה, שבהם רוב החברה הישראלית התחננה בפני הדרג המדיני: "תנו לצה"ל לנצח". זה כמובן לא הפריע ל"מומחי" המכון להציג את תעמולתם בביטחון מקצועי, בסגנון: "אין בעניין הזה שום אופציה".
עיצוב תודעה
החוברות שפורסמו מעידות על ניסיון הפוליטיזציה החריף שעבר צה"ל מצד המכון הישראלי לדמוקרטיה, אבל יש גם מפגשים שלא זכו לשקיפות נאותה. כך לדוגמה מפגש שעסק במלחמה בטרור, וכך גם חוברת דרמטית אחת מ־2005.
2005 הייתה שנת שיא למכון. תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון הסעירה את בכיריו: סוף סוף מפנים מתיישבים יהודים מבתיהם ומוסרים את השטח לפלסטינים. המכון ה"א־פוליטי" התגייס במרץ לסייע כמיטב יכולתו, ואיך אפשר לעזור יותר מאשר למנף לטובת ההתנתקות את "פורום צבא־חברה"?
בנקודה זו הפך הפורום מזירת פוליטיזציה רעיונית, תחת כסות של מפגש צמרת הצבא עם "החברה הישראלית", לשיתוף פעולה מעשי. המכון וצה"ל הקימו שלושה צוותי עבודה: פרופ' תמר הרמן ריכזה את קבוצת "השפעת העימות המתמשך על עמדות הציבור הישראלי וההשלכות על מרחב הלגיטימציה הציבורית של צה"ל"; אפרים לביא ניהל את קבוצת "השפעת פעילות צה"ל בעימות על עמדות החברה הפלסטינית"; ואת קבוצת "ציפיות הציבור הישראלי מצה"ל במסגרת ההתנתקות – ביצוע אקט מדיני שנוי במחלוקת בהיעדר קונצנזוס כולל", הובילה – תחזיקו חזק – עו"ד טליה ששון, והשתתף בה פרופ' מרדכי קרמניצר.
רשימת הנושאים הזו מכילה נושאים פוליטיים מובהקים שאינם מעניינו של צה"ל כלל, וקל וחומר שאסור לו לטפל בהם בשיתוף פעולה עם מכון מדיניות שמאלני. אבל זו רק ההתחלה. המסמך שהפיק צה"ל מעבודה זו, "צבא וחברה בעימות המוגבל", קיבל באופן שערורייתי סיווג ביטחוני 'מוגבל' ולא פורסם לציבור. וחשוב מכול: תוכני החוברת מפרים כמעט כל נורמה הנוגעת לצבא במדינה דמוקרטית.
המסמך הצה"לי מציב מטרות פוליטיות מובהקות, כמו הגדרת "ציבור המסתייגים" מההתנתקות "כיעד מרכזי לפעילות, שכן ייתכן וניתן להשפיע על עמדתו ועל התנהגותו". לצד התקפה על מועצת יש"ע בעקבות יוזמת משאל העם שלה, כותבי המסמך מרחיקים לכת בניתוחים סוציו־פוליטיים על גבול ההסתה. כך, למשל, בטענה שגופי הימין זוכים ל"יחס מועדף" מחיילים וממפקדים, ולכן הצבא זכה לאהדת הימין, אבל עכשיו מתברר כי "הלגיטימציה הפוליטית של צה"ל בימין היא תלוית דבר". צה"ל ממשיך ותוקף את עצמו, בציטוט מדו"ח המאחזים של טליה ששון: "לולא היחס הסלחני של חיילי צה"ל, לא היו המתנחלים מעיזים לפעול כך. צה"ל אינו ממלא את תפקידו כאוכף חוק".
ועוד, המסמך הצה"לי כולל קריאות לפעולה מול הדרג המדיני – להציג בפניו את "רציונל" התוכנית – דורש פעולה "הן בתוך הצבא והן בחברה, במגוון של ערוצים" לקידום ההתנתקות, ואולי החשוב מכול, מעמיד כיעד מרכזי את "עיצוב תודעת הציבור על ידי מערכת הסברה". המטרה של "עיצוב התודעה" היא "היום שאחרי", כדי ש"הזיכרון הקולקטיבי הישראלי מפינוי יישובים ותפקידו של צה"ל" יהיה חיובי. מדוע? החוברת מסבירה: "הן בימין והן בשמאל, לא כל שכן במרכז הפוליטי, לא נעלמה הגישה שעמדה בבסיס תהליך אוסלו, כי רק הסדר מדיני יבטיח, בטווח הארוך, שלום וביטחון לישראל ולתושביה".
עמדת נחיתות
הנה כי כן, צה"ל, תחת סד האינדוקטרינציה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הפך עצמו לכלי שרת פוליטי בידי השמאל הקיצוני. אין מה להלין כאן על המכון, הוא מקדם את אמונותיו; האשם הוא צה"ל. שיתוף הפעולה שלו עם המכון בחטא יסודו. כל בר־דעת מבין שהמכון הישראלי לדמוקרטיה מייצג את "החברה הישראלית" כמו הסגל האקדמי בכנס ל"מגדר וכיבוש". לא מדובר ב"פורום צבא־חברה", אלא ב"פורום צבא־שמאל", שלא לומר "פורום צבא־מרצ". הצבא הכניס את עצמו לשטח אש אידיאולוגי, שבו הוא מצוי בעמדת נחיתות אינטלקטואלית מובהקת, ומצא את עצמו מנהל קנוניה שמאלנית נגד הציבור.
מדוע נזכרתי בכל זה? ובכן, אחרי 2005, כשהבינו שהדברים יצאו משליטה, שיתוף הפעולה בין צה"ל למכון דעך. אך השבוע התברר, בעקבות שאלה של ארגון 'אחים לנשק', שמאז 2015, תחת ליברמן כשר ביטחון ואיזנקוט כרמטכ"ל, "פורום צבא־חברה" חי וקיים וחזר להיפגש בחדווה. נראה שבצמרת צה"ל מתגעגעים לאינדוקטרינציה הפרוגרסיבית בשם "החברה הישראלית". 
