יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

שלום ירושלמי

פרשן פוליטי, בוגר האוניברסיטה העברית במדע המדינה ויחסים בינלאומיים. מרצה על פוליטיקה ישראלית בארץ ובחו"ל. תושב ירושלים. אוהד חסר פשרות של הפועל ירושלים בכדורסל

טירון מצטיין: המבחן של בני גנץ

גנץ נכנס השבוע למועדון הנואמים המוצלחים של נתניהו, שרון ובגין. חבל שחוסר הניסיון הפוליטי שלו הכשיל אותו ביחס לחרדים ובהצגת פתרון מדיני לא ברור. בקיצור, אין קיצורי דרך

היתרון של בני גנץ על פני האחרים הוא שרוצים לראות אותו שוב. זהו יתרון מובהק של פוליטיקאי, ולא כל אחד ניחן בו. בדרך כלל אנחנו מתייחסים אל פוליטיקאים בחוסר סבלנות ובחוסר אמון, ורוצים רק שיסיימו את הנאום ויעזבו אותנו בשקט. אין רבים שיכולים להחזיק אותנו בקשב רציף. בנימין נתניהו יכול, גם יאיר לפיד לפעמים, וגם אריה דרעי. בעבר היו אלה מנחם בגין, אריאל שרון ואולי אהוד ברק. גנץ נכנס השבוע למועדון הכריזמטי הזה בגדול, אין מה לומר. מי שהיה בביתן 10 בגני התערוכה ביום שלישי וניער מעליו את הפירוטכניקה והווליום הנוראי של הג'ינגל המיותר של "חוסן לישראל", גילה אדם שכיף לשמוע אותו ולראות אותו. לא עניין פשוט.

גנץ נשא נאום טוב בסך הכול, והוא העניק לו עוד ערך מוסף. צריך להעריך את כותבי הנאום הזה ואת ההשקעה שניכרה בכל משפט ובכל מילה כמעט. כולם הבינו שאפשר ליפול חזק בנאום הפתיחה אחרי הבילד־אפ העצום שעשו לאירוע. ההדגשים הנכונים ומטבעות הלשון שפיזרו הכותבים בטקסט החזיקו את הנאום הארוך, ושמרו על מידה של עניין וציפייה מודרכת. קחו משפט כמו "ממשלה חזקה מושלת כדי לאחד, ולא מפרידה כדי למשול". זה מדויק וקולע במקרה שלנו. או: "ממשלה חזקה דואגת לביטחון כדי להרגיע חרדות, ולא מזינה חרדות כדי לבטח את עצמה". הנה עוד הברקה סגנונית ומנתחת מצב. שאפו.

צילום: EPA
יו"ר חוסן לישראל בני גנץ. צילום: EPA

היו בנאום של גנץ גם כמה משפטים מגוחכים בעיניי, שבאו להתחמק מהצורך להציג פתרון מדיני מכריע ושנוי במחלוקת. חברי גיל הופמן מהג'רוזלם פוסט כתב השבוע שנואמים אמריקנים שמדברים על אימהוּת ועוגות תפוחים לא ייכשלו לעולם. נדמה לי שגנץ לא ישן בלילה בשל הצורך להביע עמדה בסוגיה הנפיצה של שתי המדינות. זו הרי לא עוגת תפוחים. בסוף הוא ניסח את המשפט המופרך הבא: "נשמור את הביטחון בידינו בארץ ישראל כולה, אך לא ניתן למיליוני הפלסטינים המתגוררים מעבר לגדר לסכן את ביטחוננו ואת זהותנו כמדינה יהודית". מה בדיוק תעשה, מר גנץ? תאייד את המיליונים הללו? תגייר אותם? ואם לא, איזה מעמד אזרחי תעניק להם?

אגב, החבר'ה הנלהבים של גנץ בגני התערוכה שאלו אותי בסיום אם הייתי פעם באירוע פוליטי בסדר גודל כזה. לא רציתי לאכזב אותם ולומר כי האירועים של יאיר לפיד הם כאלה, עם קצת פחות צבעי חאקי על הדגלים של יש עתיד. מה שכן, הפעם האחרונה שבה חיכינו לאורך שבועות ארוכים לנאום מכונן הייתה בקיץ 2009. בנימין נתניהו הרים לשמיים את הציפיות מנאום בר־אילן שלו, וגם אז העיתונאים וחלקים בציבור התייחסו אל האירוע בזלזול והבטיחו ש"הוא לא יגיד שום דבר". נתניהו, במקרה ההוא, סיפק את הסחורה המהותית ודיבר בפעם הראשונה על פתרון שתי המדינות, מה שגנץ נמנע כאמור מלומר.

כמעט שרוף

הבעיה העיקרית של גנץ היא חוסר הניסיון הפוליטי. עם כל הכבוד להופעתו הראשונה, המרשימה בהחלט, אני לא אבחר בו כי אני לא רוצה שראש הממשלה שלי יהיה שרלטן שרוצה לקפוץ מכיתה א' לכיתה י"ב, בלי לעבור את חטיבת הביניים בכנסת ובממשלה. אני רואה בעיני רוחי, אחרי כל המילים הגבוהות וההבטחות לעתיד טוב יותר, את חברי הכנסת החדשים בחוסן לישראל, מיכאל ביטון או יועז הנדל, יושבים שעות ארוכות בוועדות הכספים או הכלכלה, מחזיקים את הראש, נשענים לאחור בייאוש על הכיסאות ומנסים ללמוד את מה שראשי הוועדות משה גפני או איתן כבל שכחו מזמן.

בקיצור, אין קיצורי דרך. הנה דוגמה נוספת לשטות מוחלטת בנאום של גנץ, שנובעת לדעתי מחוסר הבנה של המפה הפוליטית והחברתית. "אעמיק את השותפות עם החרדים, עם הערבים ועם הדרוזים", הכריז גנץ, ולא שם לב כנראה שיש בעיה בחיבור הזה. גנץ לא פירט איך יעמיק את הקשר עם הערבים והדרוזים, אבל בהמשך הבהיר איך הוא ינתק את הקשר עם החרדים. "נקדם את ברית הזוגיות ואת מתווה הכותל, נאפשר תחבורה ציבורית בשבת ביישובים שיבחרו בכך", אמר גנץ. לא פחות.

צילום: AFP
שלטים של בני גנץ באולם. צילום: AFP

פוליטיקאי מנוסה, אם כן, ששואף לראשות הממשלה, לא היה מסכן כך את הקואליציה העתידית שלו. החרדים הם לשון המאזניים האמיתית במדינה הזו, ואי אפשר להקים ממשלה או להחזיק ממשלה בלעדיהם. אם אתה בוחר להעמיד אותם בשורה אחת עם הערבים, ועוד תוקע להם את מתווה הכותל בעין – סימן שאתה לא מכיר את השטח, את הנפשות הפועלות, את החצרות ואת הרגישויות. לא סתם נזעקו אריה דרעי ויעקב ליצמן. "בני גנץ גילה הערב טירונות פוליטית", הגיב ליצמן. "לדבר באותה נשימה על שיתוף פעולה עם החרדים ולהצהיר על תחבורה ציבורית בשבת וכותל רפורמי, זה לא ילך ביחד".

"זו הבשורה שלך לעם ישראל?" הוסיף ושאל דרעי בחמת זעם, "נישואין אזרחיים וכותל רפורמי? זו לא הדרך לאיחוד העם אלא לפירוד. אל תפרום את הרקמה העדינה המחברת אותנו כעם. אל תפגע במסורת ישראל". דרעי צירף להודעה שלו את הסלוגן של ש"ס "יהדות לפני הכול". הסיסמה של גנץ דומה, אבל שונה כל כך: "ישראל לפני הכול". אם תרצו, זהו קו המתח בין הימין החרדי־דתי־מסורתי ובין המרכז והשמאל החילוני יותר. אלה יותר יהודים בהשקפתם, אלה יותר ישראלים. גנץ עצמו עוד לא הצטייד בתעודת זהות מדינית, אבל האופי וההדגשים האזרחיים שלו ברורים כמו בדרכון ביומטרי.

מה יקרה הלאה ביחסים בין גנץ והחרדים? ההימור שלי: מהיום והלאה יתחרו החרדים ביניהם מי יהיה האיש שתוקע יותר לגנץ. המרוץ הפנימי החל אחרי הנאום. עכשיו הם רק יחכו להחלקות נוספות שלו, שהתקשורת החרדית תלבה בשמחה. גנץ חייב להיזהר ולעשות כאן מקצה שיפורים מהיר כדי שלא לשרוף את עצמו לגמרי אצל החרדים, כמו יאיר לפיד.

לפיד בלחץ

היחס של בני גנץ לנתניהו מרתק. בעניין הזה נעשתה אצלו לדעתי מלאכת מחשבת בהתייעצות עם פסיכולוג המונים. גנץ ויועציו למדו כנראה את היחסים המיוחדים שבין נתניהו ובוחריו בימין. הם יודעים שנתניהו, בעיני רבים, הוא קדוש מעונה. הם יודעים שגם התומכים הגדולים של נתניהו, וגם האנשים בשולי הימין שלא משתגעים על ראש הממשלה, לא מוכנים לסבול מכות מתחת לחגורה ורדיפה מתוזמנת, שנתניהו מכנה אותה "מצוד". נדמה לי שגנץ למד לקח מהטעות הקריטית של הרמטכ"ל המנוח אמנון ליפקין־שחק, שהתמודד על ראשות הממשלה ב־1999. ליפקין־שחק הודיע בכנס ההשקה שלו כי "נתניהו מסוכן לישראל", וכך מצא את עצמו בבחירות ההן עם 6 מנדטים.

גנץ לא חצה את גבולות המתקפה הלגיטימית ולא ירד על נתניהו באופן אישי מדי. הוא דיבר ברבים על "השלטון שמתנשא על העם והעם משעמם אותו", על "הממשלה המלכותית", ועל "מדיניות הביטחון שהופכת לחפלת רייטינג". גנץ כמעט לא הזכיר את נתניהו בשמו. זהו ניסיון מעניין להעביר אליו את אנשי הימין שדעתם לא נוחה מההתנהגות של נתניהו, אבל הם לא רוצים שיפגעו בכבודו ובבני משפחתו. "אנחנו מכובדים ומכבדים", קרא גנץ לפעילים שלו בגני התערוכה שקראו בסך הכול "ביבי הביתה". עד כדי כך הוא נזהר. אגב, רוב הפעילים הוזמנו לכנס אחרי רישום מוקדם ומדוקדק בפייסבוק.

צילום: קובי גדעון לע"מ
נתניהו עם גנץ ויעלון. צילום: קובי גדעון לע"מ

נתניהו הוא לא טיפוס צמחוני. הוא לא יענה לגנץ באותו מטבע מתחמק, אם ירגיש שהוא מסכן אותו. המבחן הגדול ואולי הבלעדי של גנץ ושותפו משה (בוגי) יעלון הוא אם שניהם, שבורחים מכל תווית שמאלנית, אכן מצליחים להעביר אליהם קולות של מצביעי ליכוד. אם זה יקרה, יש משחק. אם הם רק מכסחים קולות מיש עתיד, ממפלגת העבודה ומרסיסי המפלגות של ציפי לבני והאחרים בגוש – אז לא קרה כלום חוץ מקצת עניין שגנץ הכניס למערכת הבחירות הזו. הלחץ ניכר בינתיים אצל לפיד, ואולי זה אומר משהו. "רק לפיד יכול להתייצב ראש בראש ברמה הפוליטית, ורק המפלגה שלנו יכולה להתייצב מול הליכוד בשטח", טענו ביש עתיד אחרי הנאום.

ואיפה אבי גבאי בכל הסיפור? זהו קטע קשה. גנץ התייצב השבוע בראש מפלגה עצמאית ונתפס כמו אלטרנטיבה. בניגוד לגבאי, איש לא חשד בו או בכוונותיו, ואף אחד לא מירר את חייו בתוך המפלגה שהקים. גבאי, שחלם לראות את גנץ חובר אליו, נאלץ לראות את עצמו מדשדש שוב בסקרים. אם זה יימשך כך, לגבאי לא תהיה ברירה. הוא ייאלץ לצאת לקמפיין רחמים, כפי שעושים מועמדים חסרי סיכוי בימים אלה בפריימריז השונים בליכוד ובעבודה. אני שומע אותם, הם מבקשים מהבוחרים על חייהם, פשוט כך. גבאי יתחנן על נפשה של מפלגת העבודה ויבקש להצביע בעבורה כדי שלא למחוק את ההיסטוריה הישראלית, לפחות לא בבחירות האלה. עצוב. 

 

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.