לא צריך להיחנן בכוחות נבואה כדי לנחש שתואר האכזבה הגדולה של הבחירות הקרובות שמור לרמטכ"לנו לשעבר, בני גנץ. גם אם יצליח לסחוף אליו מספר מנדטים דו־ספרתי גבוה, ואפילו אם ירכיב בעצמו ממשלה בקדנציה הראשונה שלו בכנסת, סביר להניח שהאיש וההבטחה יביא מנגינה חדשה לפזמון המוכר "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". פזמונים משומשים, מתברר, הם הקטע שלו.
מספר ההבטחות הקלישאתיות שהאיש חתום עליהן כבר בנאומו הראשון יומרני עד כדי כך שיהיה לו קשה לממש אפילו אחוז קל שבקלים מהן, בין שיעמוד בראש הממשלה ובין שיעמוד בראש האופוזיציה. המשיח החדש של קואליציית "רק לא ביבי" לא הצליח לשכנע שיש לו ערך מוסף אל מול המתמודדים האחרים, למעט היותו חדש מהניילונים. אלא שכתר "הבשורה החדשה" הוא חד־פעמי בהגדרתו: אתה יכול לשאת אותו במערכת בחירות אחת בלבד, לא יותר. תשאלו את יאיר לפיד, שלא ממש מתגעגע למשרד האוצר.
שלושה שבועות בלבד אחרי הבכי והנהי על כך שהודעת נתניהו הלא־באמת־דרמטית "השתלטה על ערוצי התקשורת", פינו אותם ערוצים יבבניים במה נרחבת ליו"ר חוסן לישראל. ההתקהלות התקשורתית, המצלמה הממתינה בדריכות, תיעוד עשרות הפעילים הקולניים שנאספו סביב הבמה – כל אלה יצרו תחושה של יום בחירות חגיגי. אלא שמה שהיה לנו באמת הוא עוד יום לא קריטי במיוחד במערכת בחירות שטרם סגרה רשימותיה. אחרי המפץ הבנטי בימין וגירוש לבני משמאל, ונוכח העובדה שחלקים ניכרים מהנאום המיוחל נחשפו יממה קודם לכן במהדורת חדשות 12, היה קשה לראות בשבירת השתיקה של גנץ אירוע ראוי לכסיסת ציפורניים.
אבל זה לא מה שיעצור את משדרי התעמולה שהוכנו מבעוד מועד באולפנים. המהדורה של חברת החדשות ליוותה את ליל השקת המפלגה של גנץ מראשיתו ועד שירת התקווה, דרך החיבוק העז עם יעלון, שהפגין תצוגת מופת של אחוות לוחמים בסוף קרב. לצופה בטלוויזיה היה נדמה לרגע שהכיתוב "נאום הבכורה של בני גנץ" מוטעה, ולמעשה הכוונה היא ל"נאום הניצחון של בני גנץ". קלדן הכיתוב לא התבלבל, אבל המנחה המוכשרת והוותיקה של חברת החדשות דווקא כן. בעוד גנץ עושה את צעדיו הרחבים אל עבר הבמה, הכינה יונית לוי את הצופים במילים: "מיד יתחיל ראש… אמממ… מיד יתחיל בני גנץ לדבר". בסיום הנאום אמרה "שמענו את בנימין נתניהו", ושוב תיקנה את עצמה. למרבה הצער, בוז'י הרצוג לא היה שם לצטט כמה מילים תנ"כיות על החוגר ועל המפתח.
גנץ העמיד את עצמו בנאומו השבוע כחלופה לנתניהו, אבל לא הצליח להסביר מה יש לו להציע שאין למתמודדי השמאל האחרים. הסיסמאות אותן סיסמאות, ההבטחות אותן הבטחות, והביקורת על הממשלה המכהנת היא אותה ביקורת. הרבה "אצלנו לא יהיה", הרבה פחות מה כן, בעצם. סיסמת "צריך אחרת, אפשר אחרת ונעשה אחרת" שנישאה בגני התערוכה בגאון, שכחה לציין איך אחרת. במה כישוריו של המתמודד ארך הרגליים יועילו לכלכלה הישראלית ולדיפלומטיה, ואפילו לנושא הביטחון, באופן שיגרום לאחרים להצדיע לו? אילו דרכים חדשות שטרם נוסו הוא מתכוון לבדוק או אפילו לסלול? גנץ ירה לכל הכיוונים, מתון ומיליטנטי חליפות, בלי שום אמירה ממשית בנושאים חברתיים, כלכליים וביטחוניים, שאפשר להרכיב ממנה מצע ראוי לשמו.
הניסיון החביב לייצר פוליטיקה תכליתית ונקייה – הבטחה שעומדת מאחורי (עוד) סיסמת גנץ, "אין ימין ושמאל, ישראל לפני הכול" – לא צלח אפילו את הנאום הראשון. ההפרעה מהקהל, שקשה לשלול את האפשרות שהייתה מתוזמנת היטב ומבוימת לא פחות משאר חלקי הערב, הביאה את גנץ לתגובת "אנחנו לא משתיקים", שהתכתבה עם "את משעממת אותי" של נתניהו משכבר. אבל גנץ לא נותר באמת נקי כפיים. כשדאג למנות את גדולי האומה שהשיגו הסכמים מדיניים – בגין עם מצרים, רבין עם ירדן, ו"גם נתניהו" עם "גדול המרצחים ערפאת" – הוא ידע היטב מה הוא עושה. או אולי, בעצם, המושכים בחוטיו ידעו היטב. הסכם חברון והסכם וואי לא היו מגיעים לעולם לולא אסון אוסלו של רבין, שהוזכר בסטריליות ירדנית משפט אחד קודם; כאילו לרבין לא היה שום קשר עם רב־המרצחים שפעל כל ימיו למחיקתה של מדינת ישראל ממפת העולם. גנץ לא התאפק והתפתה כבר השבוע, בשיח הציבורי הרשמי הראשון שלו כמתמודד בבחירות, לנקוט סילוף אנטי־ביבי קלאסי, חסר יושרה אינטלקטואלית.
הילת הרמטכ"ל שמביא עמו גנץ לא שונה בהרבה מהילת המגיש השרמנטי שהביא לפיד לבחירות 2013. כמו יו"ר "יש עתיד", גם נושא הבשורה הנוכחי מגיע עם נדוניה שתכולתה טרם נבדקה: קולות הסקרים. הוא רק עושה את זה עם הרבה פחות כריזמה, ומעט מאוד כישרון במה. תנועות ידיו המוגזמות ומבטיו המלאכותיים המתוזמנים היטב – למצלמה ולקהל ובחזרה – הנכיחו בצורה בלתי אמצעית את החזרות הרבות שנדרשו לפני שנמצא כשיר לעמוד על במה. לא פעם במהלך הנאום נוצרה הרגשה לא נוחה שמזכירה הופעת ילדים בגן חובה, כאשר השחקנים הצעירים שולחים מבטים מבועתים אל הגננת, וזו ממקומה מתחת לבמה מדגמנת להם את התנועות הנכונות.
אדם שהשקיע 28 משנותיו בשירות צבאי והעפיל לצמרת צה"ל ראוי לכל כבוד אפשרי, אבל זה לא אומר שהוא כשיר להנהיג, לשאת ולתת עם מדינאים קשי עורף – אויבים וידידים כאחד. בניגוד למציאות שאליה הורגלו מפקדינו המצוינים, בזירה הזו אף אחד לא מצדיע לך ואף אחד לא משתתק בניגוד לרצונו רק משום שאתה בעל הדרגות הבכירות. ההפך, לגמרי ההפך. הסקרים ליטפו השבוע את גנץ ומפלגתו, ואיימו לא מעט על גוש הימין. ובכל זאת, טרם נרשם במדינת ישראל מעשה אפס־מאה של טירון פוליטי שקפץ היישר לכיסא ראש הממשלה. אפילו יצחק רבין ז"ל, בכהונתו הראשונה, ישב ליד שולחן הממשלה במשך חמישה חודשים, לפני שירש את גולדה מאיר שהתפטרה.
אולם גם אם גנץ יירשם מההיבט הזה בדפי ההיסטוריה, נראה כרגע שחשוב יותר לברר מי המושכים בחוטיו מלהתמקד באיש עצמו. אם יש משהו מדאיג באמת בנאום של גנץ, הרי זו העובדה שהוא, כאמור, בוים עד דק. כל הפוליטיקאים נעזרים ביועצים, כותבי נאומים וגם מומחים לעמידה מול קהל – אבל איכשהו ה"ביבי", ה"בנט", ה"גבאי" וה"לפיד" קופץ להם בין השורות. השבוע צפינו בנאום גנץ שלא היה בו "גנץ" אחד לרפואה. הנאום שלא אמר כלום, שהיה קשה לקחת ממנו ציטוט משמעותי אחד, נראה כאילו נלקח מסאטירת המופת "לכשכש בכלב".
ההתמסרות המוחלטת למושכים בחוטים מעלה חשש אמיתי שגנץ הוא איש חביב שניתן לניהול חיצוני קיצוני. התוצאה עלולה להיות ואקום פנימי, שלתוכו עתידים להיכנס בעלי אינטרסים מכל הסוגים – כלכליים, פוליטיים וביטחוניים. כאלה שעשויים לסבך איש עם כוונות טובות, לגרור אותו לעולם אפור, ולהפיל אותו בכל אחד ואחד מהסעיפים שבהם הבטיח להיות אלטרנטיבה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
