ואז פשוט התפרקתי. רגע לפני הייתי מי שכבר שנה שומר בבטן ושורד, ורגע אחרי כבר הייתי גוש דמעות ונזלת שבקושי רואה את כביש גהה בדרך לארוחת שישי עם המשפחה של שירן. אני לא בוכה הרבה בשנה האחרונה, כלומר לא יותר מבדרך כלל, ובדרך כלל אני בוכה באופן די סביר.
זה לא שאני איזה ג'ון רמבו או גבי אשכנזי כזה שאי אפשר לדמיין אותו עם דמעות. אם תביאו לי סרט מרגש על הקרבה או חברות או איזה כתבה בחדשות על ילד שמחרימים אותו – שק הדמעות שלי בהחלט עלול להגיב. אבל בשנה האחרונה זה די הפסיק, מאז אבא. כאילו ששק הדמעות אומר לי: אחי, מעכשיו כדי להפעיל אותי תצטרך קצת יותר. כאילו הכנסתי אותו לפרופורציה. אולי כי גם הוא מפחד שאם אשחרר הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה. ומי לעזאזל אוהב לעבוד קשה.
אני גם לא מהאנשים האלה שבוכים יפה. אלה שיורדת להם דמעה סימטרית שמתגלשת על הלחי בזמן שהעיניים לחות במידה והאף עדיין שולט על הסוגרים שלו. אני בז לאנשים כאלו. חצופים. אם אלוהים היה רוצה שתבכו יפה הוא לא היה בורא אותנו, המתפרקים, אלה שכל בכי שלהם מלווה בדליפות מכל נקבי הפרצוף, מהשתנקות מוחלטת של מיתרי הקול וממבול דמעות שלא היה מבייש את לונדון בחורף טוב.
בהלוויה בכיתי. מול כולם. אבל בהלוויות מותר. זה לא שמישהו בקהל אומר לעצמו: סבבה, אבא שלך מת אבל בחייאת, תשתלט על עצמך. אתה לא בוכה יפה. זה מה שהכי נורא בהלוויות. כי אין לי בעיה לבכות ליד שירן, או אחים שלי, אבל רבאק, לא רוצה לבכות ליד חברים של אבא מהבנק. והבוס הקודם שלך. וחבר מהצבא. ומישהו שעבד איתך כמה חודשים במוקד ביטוח אבל שמרתם על קשר מאז. ומוכר מכולת שלא ראית 30 שנה, אבל כשהיית קטן היית רושם אצלו לחם שחור ושמנת שאבא ביקש שתלך לקנות. אבל זה לא עניין אותי, בהלוויה בכיתי. ומאז כמעט לא. ניצחתי אותו, את הבכי, עד להתפרקות באוטו.
רדיו חזק
אני אפילו לא יודע ממה זה התחיל. טוב, בעצם אולי כן: כשהיינו קטנים היינו נוסעים בסופי שבוע לבקר את סבא וסבתא בחיפה בסיטרואן שאבא כל כך אהב, כי היו לה מתלים ממש טובים. כן, בזמן שילדים אחרים השוויצו באוטו המהיר של אבא שלהם, אני השווצתי במתלים.
במשך כמה שנים שלטו בטייפ של הרכב שלנו שתי קלטות. הייתי שמח לספר לכם שאבא שלי היה איש של מיק ג'אגר, או לד זפלין, או אפילו כוורת. אבל לא כך הדבר. שתי הקלטות ששמעתי הכי הרבה בילדותי היו קלטת אוסף של לאה לופטין וקלטת אוסף של יזהר כהן. בבית שמענו רוקנרול מטורף, אם אתם שואלים.
באותו יום שישי על כביש גהה הרדיו עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, ונתן לי אגרוף. שלושת הקטנים ישבו מאחורה ושיגעו את אמא שלהם במשחק האהוב "בואו נזרוק את המוצץ לרצפת הרכב ונראה כמה אמא גמישה, והאם ממקום מושבה היא יכולה להגיע לכל נקודה ביונדאי". אני הייתי קצת עייף וקצת מוטרד וקצת עם שלושה ילדים, אז שמתי – כמו בכל פעם שקשה ברכב – את "עברי לפני שבת".
מוזיקה עברית ישנה תמיד עשתה לי את זה. במיוחד בשישי בצהריים. במיוחד השילוב בין שירי צבא לשירי מולדת. במיוחד השילוב בין זמרות עם קול גבוה מדי ששרות על אהוב בסיירת חרוב, וגברים עם רי"ש מתגלגלת מדי ששרים על מצנחים ועל חסקה ועל דינה ברזילי (שיר שהוא הפרת סודיות והטרדה מינית כאחד).
ואז הוא הפתיע אותי. היישר מקלטת האוסף של יזהר כהן החל להתנגן שירם של נחצ'ה היימן (לחן) ונתן יונתן (מילים), "בוא ניפגש". זיהיתי את השיר מיד למרות שלא שמעתי אותו עשרים שנה. מדהים איזה דברים המוח בוחר לאפסן. את תאריך יום ההולדת של שירן למשל אני לא מצליח לזכור עד היום, אבל "בוא ניפגש" של נחצ'ה ונתן, זה כן.
ועם הקול של יזהר כהן הגיעו הדמעות, ובכל פעם שבפזמון יזהר חזר על השורה "והוא אף פעם, הוא אף פעם לא ייתם" הדמעות התגברו עוד קצת ועוד קצת ועוד. האמת שרכב הוא אחלה מקום לבכות בו, כי בזמן שאני בכיתי את עצמי לדעת על גהה, שלושת הקטנים ראו רק את הגב של אבא בזמן שרבו על עוגייה סוררת.
סכר שכחה
זה באמת משחרר, לבכות. כמו סכר שקורס בין הדעות הקדומות שלך על רגשות וגבריות ומאפשר לך פתאום להתנתק מהגבר־גבר שאתה חושב שאתה, ולהתחבר לילד־ילד שאתה באמת. ועם הדמעות הגיעו גם המילים, והגעגוע הנוראי הזה.
ובכי, כמו יתוש בקיץ, אף פעם לא בא לבד. תמיד באים גם חברים שלו. פתאום אני בוכה מלא. פרסומת עם אבא ובן, ואני בוכה. ויקי כנפו מספרת על הילד שלה באח הגדול, ואני בוכה. תמונה של דבורה על אריזת הקורנפלקס של העולל, ואני בוכה. בוכה בוכה בוכה.
בעוד שלושה שבועות יש אזכרה. עברה כבר שנה, אלוהים. שנה בלעדיו. וכל מה שבא לי להגיד לו זה: בוא ניפגש.
"בוא ניפגש בבית קפה על כוס של ערק
עם השש בש, עם הנגינות המוכרות,
עם קול הפטיפון המייבב
נוכל לשתוק אשר נותר לו שם בזיכרון
(…)
מה שהיה אבל ישוב אל הדממה,
אך יש דבר מה שבין אני לבין אתה
שלא ייקחו הצער והזמן
והוא אף פעם לא ייתם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
