ניסיתם פעם ללכת בבירה אירופאית עם כיפה על הראש וחולצת סוף מסלול? ככה מרגיש אתיופי במדינת ישראל. כולם יודעים מי אתה, ברגע. זה מעורר גאווה, ייחוד, שייכות. מצד שני, אתה גם יודע מה אנשים אולי חושבים עליך.
אני לא יוצא אתיופיה. איני יכול להיכנס לנעליים הללו, אבל כבר שנים אני עושה ככל שביכולתי כדי שלנעליים הללו יהיה נתיב נוח יותר ללכת בו.
פיקדתי על חיילים עולים, התנדבתי עם נוער יוצא הקהילה, ניהלתי תכניות התערבות בבתי ספר שלומדים בהם תלמידי הקהילה, ארגנתי עצרות והפגנות עם מנהיגים מתוך הקהילה והיום אני מספר את סיפורה המופלא של יציאת עולי אתיופיה במוזיאון העם היהודי ומפיץ ערכות חינוכיות בנושא למאות מחנכים ברחבי ישראל.
ובכל פעם מחדש – הבום הזה בבטן כשאתה מבין שילד אתיופי מרגיש אחרת מהילד שלי, במדינה של שניהם.
ובכל פעם מחדש תחושת חוסר האונים לנוכח אלימות, לנוכח זעם בלתי נשלט, לנוכח תחושת ההשפלה, לנוכח הבורות והרוע.
חשוב להבהיר כמה דברים. האתיופים לא "הובאו הנה על ידי מדינת ישראל". הם בראו מציאות. הם שימרו קהילה נפלאה ערכית ושורשית במשך מאות שנים, הם קשרו גורלם עם מדינת ישראל הצעירה וכשהגיע הרגע, הם קמו ובאו הביתה. קיראו את סיפוריהם של יונה בוגלה, של פרדה אקלום, של מנהיגים אתיופים רבים, וגם מנהיגות, שהובילו דרך.
עוד משהו שכדאי שנדבר עליו – לאתיופים אין "קשיי קליטה והשתלבות". למדינה יש קשיי קליטה ושילוב. הקהילה האתיופית אינה הבעיה, היא המראה דרכה החברה הישראלית מוכרחה להביט על עצמה ולשאול שאלות קשות.
האומה הצעירה שהעם הוותיק הזה ייסד עדיין לוקה במחלות ילדות. אנחנו עדיין עסוקים בשרטוט סקאלות דרכם אנחנו מודדים ערכו של אדם, ובכך אנחנו מונעים דיאלוג פתוח ואמיתי, יוצרים חומות וגדרות בתוכנו.
תפיסת כור ההיתוך הישראלי של שנות החמישים והשישים אינה רלוונטית. אנחנו מנסים לבנות כאן חברה המשלבת פסיפס זהויות ולתוך האתגר הזה נכנסת כבר ארבעים שנה הקהילה האתיופית, כאשר הצבע השונה שם את השוני בחזית, ולאוו דווקא את המחבר והמאחד.
הכעס והזעם שמתפרצים מדי כמה שנים שמים בפני החברה הישראלית מראה טובה וחשובה לכך שעליה להבריא את עצמה בהתמדה, לא להסס להשתנות ולשנות. לכל הפגנה כזו צריכים להיות פירות של שינוי, ממש ענבי זעם. אנחנו מוכרחים לספר מחדש את הסיפור של קהילת יוצאי אתיופיה. לספר בגאווה, באהבה. כל ילד במדינת ישראל צריך ללמוד על יונה ועל פרדה זכרונם לברכה, כל ילד בישראל צריך להכיר פתגמים, ניבים, פנים ושמות.
רק כך נוכל לזכור תמיד שהם לא הבעיה. הם אולי הפתרון.
