שלום לך הילד בן ה־14 או ה־15 שפגשתי אתמול בשש ורבע בבוקר. אני רצתי וצעקתי לך בוקר טוב גדול ואתה לא ענית. אפילו לא הפנית אליי מבט. קודם כול סליחה, יותר ראוי שאקרא לך נער, אבל נו, מה אני אעשה שאתה נראה לי עדיין ילד.
אני רוצה להגיד לך שחשבתי הרבה על הרגע הזה שהיה בינינו באותו בוקר. חצי בוקר שאלתי את עצמי למה לא ענית לי ובחצי השני שאלתי למה בכלל קראתי לך.
קודם כול תשמע, אני חייבת להגיד לך, שאת הקטע הזה שכולם אומרים שלום לכולם לא הכרתי כשגדלתי. אני גדלתי בעיר, שם אמא מחנכת לא לדבר עם זרים. אבל אז התחתנתי והגעתי לפה. תוך כמה חודשים העירו לי שאני סנובית ולא נחמדה ומה כל כך קשה להרים עיניים, לחייך ולהגיד שלום.
היום אחרי שאני פה 15 שנה, אני כל כך שמחה במנהג הזה. למדתי מה זה מאור פנים, הבנתי וזכיתי לחיות את המשנה באבות "הווי מקדים בשלום כל אדם" ואפילו מתוך זה ברבות השנים הבנתי את הקשר להמשך: "והווי זנב לאריות", כי זה בעיניי חלק מללמוד את מנהגי המקום. יש פה כללים חברתיים, ועד כמה שאני תומכת בשינויים ובחשיבה מחדש בכל נושא, יש דברים שהם פשוט נפלאים וכל מה שצריך זה להבין שאתה זנב ולהעריך את האריות.
המנהג הזה יוצר כל כך הרבה ערך מוסף. כך מכירים אחד את השני. בזכות זה אין ילד שהולך לאיבוד בלי שיודעים "של מי הוא", וכל ילד תמיד יודע מיהם האנשים שסביבו ויכול לגשת לאמא של, או לדודה של, או לסבתא של, ולבקש עזרה – שלרוב מסתכמת ב"את יכולה להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה שתבוא?". והנה, אחרי שנים פה, הפכתי להיות מאלו שמתעקשים עם השלום שלהם ומחנכים את סביבתם לענות בחזרה.
אתה גרמת לי לחשוב. מה את מתנפלת על הבחור הזה על הבוקר, תוקפת אותו עם השלום שלך ומאלצת אותו בכלל ליצור קשר עין עם מישהו על הבוקר. התחלתי לחשוב עליך, על מה עובר עליך. אולי עבר עליך בוקר קשה בבית ואולי בכלל אתה במצוקה בבית הספר ואין לך עם מי לדבר על זה. ואולי זה שלא ענית לי שלום זו קריאה לעזרה, כי מי לא רוצה להיות כמו כולם ולנהוג לפני הקודים המקובלים. ניסיתי גם לדמיין את הסיטואציה הזו מהעיניים שלך. אתה בגיל ההתבגרות, כולך סערת רגשות ועניינים. מרגיש שאף אחד לא מבין אותך ושאי אפשר גם להסביר. יוצא מהבית ודוהרות מולך כמה אמהות, שנראה כאילו אין להן שום דאגה בחיים. חבורת בורגניות מאושרות, שקמות בבוקר לרוץ בזמן שהילדים והבעל ישנים להם בשקט. מנסות להשליט את החוקים והסדרים שלהן סביבן, כדי להמשיך לחיות בסרט שלא הכול פה מסביב קשה וכוחני ואלים ומעייף. שלא הכול פה מלחיץ ומעיק.
אז אם זה באמת הסיפור שלך, אני רוצה רק להגיד לך משהו. אתה לא יודע כלום, כי כמו שאני לא יכולה ללמוד עליך שום דבר מהמבט הזועף או מאיך שאתה מתלבש, אל תטעה לחשוב שכל מי שנראה לך מאושר, באמת קל לו או שאין לו דאגות.
לאף אחד אין מושג מה עובר לשני שמולו בראש. אחת הדרמות הגדולות בחיי התרחשה בגיל 17, כשקראתי את היומן של חברתי הטובה והיא כתבה: "רויטל היא כל כך שטחית, שום דבר מעניין לא קורה בחיים שלה". אחרי העימות איתה היא הודתה, זה לא רק את, אני חושבת תמיד שאף אחד לא עובר את מה שאני. שזה רק שלי, כל המחשבות והסערות והסרטים.
תקשיב לי, החיים לא מפסיקים את הסרטים או את הדאגות. לאנשים יש עניינים בעבודה, בזוגיות, בדאגות לילדים. עניינים קשוחים ממש, של כסף ושל בריאות. כל אחד והתיק שלו, כל אחד ומה שעובר עליו.
אז אני אמשיך לחייך אליך ולקוות שיום אחד תענה לבוקר טוב שלי, וזה יאלץ אותך לרגע לחייך. בהתחלה סתם בחזרה ואחר כך אולי זה יהפוך לחיוך אמיתי. ותדע שאתה לא לבד ושמישהו רואה אותך, ומאיר לך פנים.
ואולי אחרי שטחנתי לעצמי את הראש, הכול היה בכלל פרשנות שלי. אולי פשוט היית עייף מדי, או שמתחת לקפוצ'ון היו לך זוג אוזניות ואפילו לא שמעת, לא את השלום ולא אותי.
