יש מקום אחד ביקום שבו מתלכדים כל המעמדות כולם לכדי מעמד אחד. קוראים לו סופר פארם. שם, היכן שממתינים בעצבים כל אזרחי האומה עם מספר ממורט ביד, דין מנהל בכיר כדין רוכל בשוק, וכולם ממורמרים באופן שוויוני על כך שלא פותחים עוד קופה.
לעיתים מגיחה עובדת חדשה לעמדה ונוסכת בהם תקווה שהנה, התור עומד להתקצר. אבל אז מתברר שזו עוזרת רוקח, ושבעצם אסור לה לעשות שום דבר חוץ מלהעביר מוצרים בקופה. מה הקטע? הם שואלים את עצמם, ולמה בכלל אנשים צריכים ללמוד ארבע שנים רוקחות בשביל לשלוף תרופות ממגירה?
עמדנו שם בתור. כל אחד חולה ומדופרס בדרכו. לפנינו עמדה בחורה בשיער קצוץ, גם היא נראתה חסרת סבלנות. ואז היא הסתובבה וראינו שמדובר בבחורה עם מוגבלות. יכולנו לראות שקשה לה. מדי פעם היא מלמלה לעצמה משפטי ייאוש או תפסה את רגליה בכאב. בסוף אזרתי אומץ ופניתי אליה. "סליחה גברתי", אמרתי לה, "את יודעת שמגיעה לך קדימות לפי החוק?". היא הסתכלה עליי בעניין. בחנה אותי מכף רגל ועד ראש והשיבה "כן, אבל אני לא מוצאת את שרי, וכל המרשמים אצלה".
התחלתי לשוטט בין המחלקות וקראתי בקול: "מישהו ראה כאן שרי? יש כאן שרי?" בחורה חרדית צעירה ומתולתלת הגיחה מאזור הבשמים. "אני פה. קרה משהו עם השותפה שלי?" "השותפה שלי", היא קראה לה. למרות שהיה ברור לכולם שמדובר בחוסה. הן חברו יחד לתור ועלעלו ברשימת הקניות. "אז מה את אומרת", שאלה אותה שרי, "שנקנה בקניון פח לשירותים או שנלך למקסטוק?" "ברור שלמקסטוק", עונה החוסה, "ככה נמצא יותר בזול ויישאר לנו תקציב לבזבוזים".
השתיים המשיכו לדבר. שרי מתייעצת איתה לגבי המשך הסידורים. מה כדאי לקנות וכמה עולה כל דבר ומה התקציב ומה יגידו שאר הדיירות בדירה. החוסה עונה באנרגטיות ומדי פעם נזכרת שהיא עדיין בתור ושכואבות לה הרגליים. אני מציינת בפני שרי שהן זכאיות לקדימות בתור. היא מסובבת אליי את הראש ומנופפת בידה "מה פתאום. היא יכולה לחכות. נכון את יכולה לחכות?".
והיו שם המילים ששרי לא אמרה לי, סתם כי היא נערה מנומסת. זה היה משהו כמו "מותק, אל תחשבי שאת פועלת לטובתה כי את יכולה במשפט אחד להרוס לי חמש שנים של עבודה. בא לך מאוד לצאת כרגע הבחורה המתחשבת, אבל מה שהחוסה שלי הכי צריכה עכשיו זה להרגיש מסוגלת, לראות שדעתה חשובה גם כשקונים פח לשירותים, לא שיפנו לה את הדרך ויחסכו לה עוד התמודדות בחיים".
הן עמדו שם ביחד, משוחחות ביניהן בטבעיות כמו שתי אמהות בחופשת לידה על ספסל. זו לא הייתה העמדת פנים. שרי באמת התייחסה לחוסה שלה כשותפה לכל דבר. צפיתי בהן והתמלאתי מבוכה. כמה פטרוני מצידי. אפשר לחשוב שהיא לא יודעת מהן זכויותיה החוקיות. אחר כך הפלגתי במחשבותיי אל החבר ההוא מהעבר שנהג להסתובב עם תעודת נכות זמנית כדי לזכות בחניה חינמית במרכז תל־אביב, למרות שכבר מזמן לא היה זקוק לה, ואיך לפעמים האנשים שהכי פחות זקוקים להקלות דורשים אותן בנחישות של קוזאק נגזל, בעוד שאלו שבאמת ראויים להן מוותרים עליהן באצילות נפש.
ובערב, מול המסך, נקלעתי לשיחת חצר של האח הגדול. ישבו שם ויקי קנפו ואורלי רביבו ודיברו על פוליטיקה וצדק חברתי. רביבו סיפרה בגאווה איך היא דואגת לתושבי הפריפריה בכך שהיא משתדלת לרכוש מגבות ואוכל מתוצרת כחול־לבן. קנפו לא התרשמה. "את הילד שלי לא מעניין מה הכנסתי לו לבטן", אמרה והוסיפה: "כשאת אומרת פריפריה זה מעצבן אותי, אני לא פריפריה, אני חלק ממדינת ישראל".
היכולת להקשיב, זה מה שאנחנו מפספסים. הפטרונות הזאת של חזקים על חלשים. אני מדברת על אדריכלי חניות נכים שלא טורחים להתייעץ עם נכים לפני שהם מתכננים את החניה שלהם. על יושבי ועדות שבמשך שנים שלחו את ילדי העדה האתיופית לפנימיות כי "זה מה שנכון להם".
על מה נאבקת ויקי קנפו כל השנים? לא על סגירת מפעלים בפריפריה. לא על הטבות מס והקלות. היא דורשת שקודם כול יראו בה אזרחית מן המניין. שיפסיקו לקרוא לתושבים שגרים במרחק שעה וחצי מתלֿ־אביב "פריפריה", כשבכל מקום אחר בחו"ל קוראים להם "פרוורים". אם אתם רוצים לדעת למה כל כך הרבה אוכלוסיות בארץ מתוסכלות מהמדינה, זה לא משום שהיא לא עושה דבר, זה משום שהיא כמעט תמיד עושה בשבילן את הדבר הלא נכון, את ההסדר שמישהו אחר תפר עבורן.
חצי שעה מאחורי בחורה חרדית צעירה העניקה לי שיעור בצניעות שהייתי צריכה לקבל מזמן. כי במקום שבו מתלכדים כל המעמדות עם מספר ממורט ביד אין מרכז ופריפריה. יש רק צרכים מזוקקים, ומספיק זמן המתנה ושעמום כדי לראות אותם.
