אנחנו מספרים לעצמנו המון שקרים במהלך החיים. אני אוהב את העבודה שלי, השערה הלבנה הזאת היא מלחץ ולא בגלל הגיל, אני אוהב את הילדים שלי גם כשהם צורחים בארבע לפנות בוקר. המון שקרים. אבל לאחרונה יש שקר שאני מספר לעצמי בתכיפות רבה יותר מכל השאר. מה פתאום, לא השמנתי.
לפני חודש בערך החלטתי שאני מפסיק להיאבק בזה. זה קרה בוקר אחד מול ארון הבגדים שלי. הוצאתי חולצה שקניתי לפני חצי שנה ואני מאוד אוהב. לבשתי אותה והיא הרגישה קצת צמודה, אז עשיתי מה שכל שמנמן שמכבד את עצמו עושה ומתחתי אותה קצת על הגוף. אבל החולצה החצופה סירבה לשנות את הגזרה הבסיסית שלה ונצמדה לגוף. מיד עשיתי את הדבר השני ששמנמנים נוהגים לעשות כשזה קורה, והאשמתי את שירן ואת הדברים המוזרים האלה שהיא עושה באזור מכונת הכביסה. אחרי סשן שלם שכלל דרישה לכבס בטמפרטורה נמוכה יותר, כאילו יש לי מושג מה זה אומר, שלפתי עוד חולצה. גם היא הרגישה קצת צמודה, כנראה הייתה באותה כביסה. אחרי עוד שתיים־שלוש חולצות התעורר בי הספק שמא האחריות למצבי המתסכל תלוי פחות בסוג אבקת הכביסה ששירן משתמשת בה, ויותר בסוג הבורקס שאני בוחר כל בוקר בדרכי לעבודה.
האמת, הרמזים היו שם לאורך כל הדרך. דברים קטנים, כמו למשל זה שמוכר השווארמה ליד המשרד קורא לי בשם חיבה, שבבית הקפה השכונתי מתקשרים לשאול מה שלומי אם אני לא מגיע כמה ימים, שהעולל טוען שאני דופק לו שוקולדים (שקר, זה היה רק קינדר בואנו אחד ושני טעמי) ואולי הסימן הכי גדול, הוא שמאמן כושר שפגשתי במקרה הציע לאמן אותי ללא תשלום, בתור פרויקט. אין דבר מעליב יותר מבעל מקצוע שמציע לך שירות ללא תשלום כדי להוציא את עצמו טוב. עכשיו, זה לא שלא ידעתי שעליתי קצת, אבל תמיד ניחמתי את עצמי בזה שאני בכל זאת רק כמה חודשים אחרי לידת תאומים ואוטוטו אני חוזר למשקל הטבעי שלי.
אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים, שזה לא עניין של מה בכך בהקשר של השמנה. בכל זאת, עכשיו הרבה יותר קשה לי לקחת את עצמי. יצרתי קשר עם מאמן הכושר הישן שלי (בתשלום) והודעתי לו שאני חוזר להתאמן. אחרי התקף צחוק שלו, שארך בין שתיים לשלוש דקות, קבענו לנו אימון ראשון. מאחר שמדובר במאמן רציני, הוא סיים את השיחה במשפט הלא מעצבן בכלל “אבל שים לב לקטע של האוכל". כמובן שהתעצבנתי. אם לא הייתי שם לב לקטע של האוכל לא הייתי מתקשר אליך אחרי כל הסבל שהעברת אותי, דביל. ובכל זאת, מכיוון שהחלטתי שהפעם אני לוקח את זה ברצינות, קבעתי פגישה עם דיאטנית.
בדרך לתלת־ספרתי
חדר ההמתנה לדיאטנית הוא המקום העצוב ביותר בעולם. יושבים בו אנשים שיודעים שמעבר לדלת מחכה מישהי שעומדת לדרוש מהם לוותר על האהבה הגדולה ביותר בחייהם. התיישבתי מיד ליד הגברת השמנה ביותר בחדר. זאת הדיאטה האהובה עליי, אגב. כשיושבים ליד מישהו הרבה יותר שמן, זה מוציא אותך רזה.
שרית התגלתה כאשת שיחה די נחמדה. היא מיד שאלה אותי “מה אתה עושה פה?" חייכתי במבוכה ואמרתי לה שאולי לא רואים, אבל סחבק צריך להוריד כמה קילו. “זה חדר ההמתנה לגינקולוג, הדיאטנית בצד השני", היא הבהירה.
אספתי את עצמי ואת מספר הטלפון של הגינקולוג, שיהיה, וצעדתי אל חדרה של הדיאטנית. חדר ההמתנה היה ריק והדלת הייתה סגורה. עכשיו, אני יודע שזה לא קשור, אבל מישהו חייב לטפל כבר בסוגיה הזאת. אין שום דרך לדעת אם יש אצל הרופא מישהו, או שאתה ממתין מחוץ לחדר ריק וחשוך. אז עשיתי מה שכל ישראלי שלא מכבד את עצמו עושה, ופתחתי קלות את הדלת. מיד קיבלתי צרחה הגונה – “תסגור את הדלת, נקרא לך כשנסיים". כאילו שזה מה שהיה חסר לי, דיאטנית שתכעס עליי. תשכח מכף אורז ליום יותם, אתה עומד להסתדר עם כפית.
אחרי עשר דקות של המתנה (ניצלתי את הזמן כדי לדרג את השווארמיות האהובות עליי בכל הזמנים) נפתחה הדלת. בחור עב כרס יצא החוצה, ואני נקראתי להיכנס. הדיאטנית הייתה בחורה בת שלושים פלוס, רזה, עם מבט של “אני הולכת להפוך את החיים שלך לעצובים".
התיישבתי מולה תוך כדי שאני מכניס את הבטן כדי לנסות לתת את התחושה שאין לה הרבה עבודה איתי. היא פתחה בשיחה קלה על הרגלי האכילה שלי. אמרתי לה שלדעתי זו בדיוק הבעיה, אני לגמרי רגיל לאכול. היא דפקה לי חיוך מאולץ של “שמעתי את הבדיחה הזאת מיליון פעם, שמנמני", והקימה אותי אל המשקל. בקופות חולים תמיד יש משקל רציני כזה, עם משקולות מתכת, כאילו כדי למנוע ממך להשתמש בתירוץ שהמשקל הדיגיטלי מזייף ולבקש חוות דעת שנייה.
עשיתי את מה שאני עושה בכל פעם שאני נשקל, ומיד נשפתי את כל האויר שהיה בתוכי. זה לא עזר. המספר שנחשף בפניי הבהיר לי חד משמעית שאני בדרך הבטוחה לתלת־ספרתי.
מותק של צ'יפס
ירדתי מהמשקל מובס והתיישבתי מולה שבור כמו אדם שקיבל את החדשות הקשות בחייו. לאחר חישוב מהיר של גובה מול משקל, נוכחנו שנינו לדעת שאני סובל מעודף קל של בין 7 ל־10 קילו. אם שואלים אותה, אז 10.
מכאן נכנסנו לשלב ההפחדות, שבו אתה זורק לאוויר שמות של מאכלים והיא אומרת לך כמה פרוסות לחם יש בהם. לא מבין את הקטע הזה, להשוות כל מאכל לפרוסות לחם. אפילו בפרוסת לחם היא אמרה לי שיש לפחות שתי פרוסות לחם.
מכאן עברנו לשלב המדעי, שבו הדיאטנית שופכת עליך את כל החומר העיוני שספגה בלימודיה, ומספרת לך על כל מיני דברים שמעולם לא ראית אבל משום מה היא מאמינה בהם. חלבונים ופחמימות למשל. החלק הזה כולל בדרך כלל זריקת עובדות מדעיות שאין לי מה לעשות איתן, כמו “תפוח אדמה זה רק סוכר בחור". אוקיי, אם זה רק סוכר, למה צ'יפס לא מתוק?
מכאן עברנו לשלב הכפות, שבו הדיאטנית מפרטת לך כמויות קטנטנות של מה שמותר לך לאכול. פה כבר התחלתי להתעצבן באמת. עם כל הכבוד, גברת דיאטנית, מאיפה אני אמור לדעת כמה זה בדיוק “כף אורז"? ואם אני מביא כף ממש גדולה, מותר לי לאכול סיר אורז?
כששמעתי ממנה את המשפט “בין לבין אם בא לך משהו מתוק אתה יכול לאכול תפוח, ובין הארוחות אני מרשה לך 5 שקדים", הבנתי סופית שזה לא בשבילי. אני מעדיף לקרוע את עצמי בספורט מאשר לתת לאיזו רזונת להגיד לי כמה שקדים מותר לי לאכול.
הדיאטנית הדפיסה לי תפריט, שילבה בו המלצות לפעילות ספורטיבית, וקבעה מפגש נוסף איתה לשם מעקב. עשיתי כאילו אני עומד לחזור, אבל זרקתי את התפריט ביציאה מהחדר.
יצאתי מקופת החולים, הסתכלתי על השמיים והבנתי שיש לי שתי ברירות: לחזור לעשן – שאמנם רפואית זה ידפוק אותי אבל תקופת העישון הייתה התקופה הרזה שלי – או להוריד קצת באוכל בלי עזרה, ולהגביר משמעותית את הפעילות הספורטיבית. התלבטתי קשות, אבל לא הצלחתי להחליט. טוב, נו, איך אפשר לקבל החלטה בלי איזו מנה שווארמה ביד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
