כמו במשחק שיצא משליטה, כמו בספר אימה, כמו בחוות נמלים של ילד סדיסט, כך הרגיש מי שצפה בסרט "נשואות לשב"כ" שהוקרן בכאן 11 השבוע. בסרט מספרת ריקי אייל, איך התאהבה בבחור כריזמטי וחדור אידיאולוגיה שהגיע לקריית־ארבע, איך נישאה לו, איך ילדה לו שבעה ילדים, ואיך גילתה שהיא וילדיה לא היו אלא סיפור כיסוי מושלם לבעלה ולמחלקה היהודית בשב"כ, שבה עבד כסוכן.
המחלקה היהודית נולדה בחטא וחיה בחטא עד היום. על זאת דיברנו ועוד נדבר רבות, לצערי. אך המציאות המתוארת בסרט היא רמיסה של מוסר בסיסי ביותר. יש הבדל גדול בין גיוס "מקורות חיים", שכבר חיים בתוך אוכלוסייה שהוגדרה כמסוכנת והם חלק ממנה, ובין שתילת מקורות כאלה בתוכה, כשסוכנים אלו נטמעים בה באופן מושלם, ולא משנה מה המחיר. או כמו שאומרת ריקי בסרט: "כדי שהוא יוכל לעשות את מה שהם החליטו שהוא צריך לעשות, הוא היה צריך להיות כמו כולם. ללמוד בישיבה, להתחתן בגיל צעיר, להביא ילדים כמה שיותר מהר. ככה הוא מתקבל כשווה בין שווים. אף אחד לא מדבר על זה שאני משמשת בעצם כיסוי חי, שהולידו לי ילדים רק כדי שישמשו כיסוי חי לאבא שלהם. זה מחריד מדי לחשוב על זה".
צבי קצובר, שהיה ראש המועצה באותם ימים, מספר לי שהוא הכיר עשרה סוכנים שתולים בתקופה זו, ששלושה מהם נישאו לנשים שלא ידעו את זהותם האמיתית. "העשרה האלה היו עסוקים בלהסית ולהדיח את הנוער. הם לימדו אותם להשתמש בנשק כדי לרצוח ערבים". התיאורים של קצובר מעוררים חלחלה. קריית־ארבע הייתה מקום שלא יכולת לדבר בו עם השכן שלך בלי לחשוד שהוא איש שב"כ. מקום שקשה לתת בו אמון באחר. מקום שהותקף בטרור אכזרי מבחוץ, וכורסם בבגידת המדינה מבפנים. נס שהמקום הזה הצליח לשרוד למרות כל אלו.
בזכות הנישואים המעוותים האלו הצליחו סוכני השב"כ השתולים להתסיס ולהסית את תושבי המקום, שחלקם חברי ילדות של נשותיהם או נשואים לחברותיהן, ולהוביל אותם לפשוע כדי שיוכלו להסגיר אותם לכוחות הביטחון. כנראה שלולא המחלקה היהודית בשב"כ, לא רק שהיו פחות יהודים שפשעו בפשעים לאומניים, אלא היו כמה ערבים שהיו חיים היום. פרובוקציות אינן רק מגנט לאנשים שמחפשים צרות, לעיתים הן הצרות עצמן.
שבעה ילדים נולדו לריקי אייל ולבן זוגה השב"כניק. איני יודעת כמה עוד ילדים הם פרי של מוח מעוות שאינו בוחל בדבר. הילדים האלה לא חטאו, כמובן. הם קורבנות, וצריכים לקבל פיצוי עצום מהמדינה, כקורבנות של ניצול איום. המדינה לא עצרה רגע לחשוב מה היא עושה. מובן שהשב"כ מעולם לא לקח אחריות על הילדים האלו, ולא מממן להם טיפול לפצעי הנפש שלהם.
והנשים המסכנות, שהתאהבו באמת ונישאו בלב שלם, כיצד יוכלו אי פעם להאמין באדם? מבחינתן מדינת ישראל ניצלה את תמימותן בכל ממד אפשרי, ניצלה וזרקה. מילא אם הייתה מנצלת אותן למטרות ראויות, כמו לחימה באויב, אולי אז הפצע היה כואב פחות. אולי הייתה אז קצת נחמה. אך הקרב שהן שימשו בו מחסה היה קרב נגד החברה שלהן. הן היו חלק ממעשה הרמייה נגד השכנים שלהן והחברים שלהן, והריקושטים שניתזו מהן פגעו באהוביהן, וכיערו את פני ההתיישבות. איך אפשר לחיות עם המועקה הנוראה הזאת?
