בשבוע החולף הסתמן כי הידיעות על מותה של הציונות הדתית היו מוקדמות מדי. אדרבה, העובדה שמפלגת הבית היהודי מתחילה להתאושש מהמשבר העמוק שפקד אותה היא עדות חיה לחיוניותה של התנועה, לשורשיה ההיסטוריים והאידאולוגיים העמוקים, ובעיקר לכך שמעל לכל ההיבטים האישיים והאינטרסים, יש לתנועה ולאישיה אחריות ציבורית ומחויבות לחזון המניע אותה. המלאכה טרם הושלמה אבל המתווה לשיקום התנועה ולהצגת הרשימה לכנסת יצא לדרך, והוא מבטיח התארגנות מהירה לסיום המשבר, שרוב התנועות הפוליטיות בישראל כיום לא היו מצליחות להיחלץ משכמותו.
העובדה שיש חזון לבית היהודי היא גם המפתח לאתגר הבא שעומד בפני התנועה: בחירת ראש הרשימה לכנסת. השאלה הראשונה שעלינו לשאול אינה מי יהיה האיש, אלא מה תפקידה של הבית היהודי בעת הזאת, תפקיד שממנו אמורה להיגזר דמותו של ראש הרשימה.
חזון הציונות הדתית ותנועתה כמעט לא קיים היום בכנסת ישראל ובחיינו הציבוריים. החזון הזה, חזון הגאולה והתחייה ברוחו של הרב קוק, הוא הרוח החיה שמניעה את חברי הציונות הדתית, מי ברב ומי במעט, והוא גם שצריך לעמוד לנגד עיניה בהמשך דרכה בכלל ובשאלת בחירת ראש הרשימה לכנסת בפרט. כי העמדת חזון הוא תפקידנו בעת הזאת, והאישיות שאנו זקוקים לה הוא איש או אישה אשר רוח בם, שמסוגלים לבטא בשפה השווה לכל נפש את החזון של הרב קוק, שהוא מגדלור שאמור להאיר את דרכה של האומה בדורות הבאים.
במהלך המשבר דובר על הרב אלי סדן כאחד המועמדים האפשריים לראשות הרשימה. לא ברור אם ההצעה הזאת עדיין בתוקף, אבל דמותו יכולה להיות מודל טוב להבנת מאפייניו של האדם שאנחנו זקוקים לו. כשעלה שמו של הרב אלי סדן לתפקיד, מיהרו רבים להזהירו שהפוליטיקה אינה הצד החזק שלו, ועדיף שיימנע מלקבל על עצמו את התפקיד. אבל אדרבה, בעת הזאת עם ישראל זקוק בכנסת ישראל דווקא לאדם בעל שיעור קומה תורני, לאיש אשר רוח בו; לאדם שמדבר ערכים, שחושב ישראליות, מרגיש ישראליות וחי חיים ישראליים; למבוגר אחראי, ממלכתי, כלל־ישראלי, שמעורב בחיים הציבוריים, שמסוגל להביא לציבוריות הישראלית דרך כנסת ישראל ממד רעיוני, ערכי ומוסרי שהיה בה בעשורים הראשונים של המדינה, ואבד. חסרונותיו של אדם כזה, מיעוט כישוריו הפוליטיים, הם גם יתרונותיו.
הגיעה העת שבכנסת ישראל לא ישמעו רק פוליטיקה מהסוג הנמוך והקלוקל שהתרגלנו לו בשנים האחרונות, אלא גם דברים גדולים, כי "דור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמוע דברים גדולים". הציונות הדתית, שמיוצגת פוליטית בבית היהודי ובאיחוד הלאומי, היא המקור היחיד כמעט שמסוגל לבטא דברים גדולים כיום, שמסוגל לרומם את מבט האומה משקיעה בביצת שאלות ההווה כשלעצמן, לראייתן מפרספקטיבה של העתיד, של הייעוד, של התחייה ושל הגאולה.
לא מדובר על סיסמאות וציטוטים בומבסטיים מכתבי הרב קוק, אלא למשל על הדיבורים היוצאים מעומק הלב, מלאי כובד הראש ויראת השמיים, ששמענו מהרב ירחמיאל וייס בריאיון שלו עם אילנה דיין, שנערך בזמנו אחרי הרצח בישיבה לצעירים; או על ההתנהלות האמונית המעוררת השתאות של שלוש האמהות של הנערים שנחטפו בגוש עציון ונרצחו. אלה דיבורים שכבשו בזמנם את לב האומה והותירו בה חותם עמוק שלא יישכח. אלה הם "הדברים הגדולים" שכנסת ישראל צמאה לשמוע בימים אלה.
אף שמבחינה פוליטית הרחיק אותנו המשבר הנוכחי מעמדת ההנהגה, אידאולוגית הרשימה של הבית היהודי בשילוב האיחוד הלאומי יכולה ואמורה להיות הקטר הלאומי. יש הרבה אמת בטענת השמאל שממשלת נתניהו האחרונה הייתה ממשלת בנט וסמוטריץ', ומוטל עלינו לדאוג שהיא תהיה עוד יותר תקפה בממשלת הימין הבאה, בתקווה שתקום. הרשימה המשותפת הזאת אמורה להיות הקטר האידאולוגי שמושך אחריו הן את הליכוד והן את הימין החדש בממשלה הבאה, ובעקבותיהם את האומה כולה. היא אמורה להציב חזון, לדגול בערכים שלמים, בפה מלא ובלי להתנצל. ראש הרשימה הזאת צריך לדבר עם האומה על ערכי המשפחה בישראל, על הזהות היהודית, על תורת ישראל, על התחיה, על החלת הריבונות הישראלית על כל חלקי ארץ ישראל ועוד.
אם בראש רשימת הבית היהודי יוצבו איש או אישה כאלה, לא אישיות פוליטית אלא דווקא אישיות מוסרית־תורנית, תיפתר מאליה שאלת מי בראש. אדם כזה לא אמור לעסוק בעשייה טכנית פוליטית ולא להיות שר בממשלה. את התחום הזה הוא יוכל להשאיר לבצלאל סמוטריץ', היו"ר הטרי והנמרץ של האיחוד הלאומי. סמוטריץ' יכהן כשר ויוביל את ההתנהלות הפוליטית, וראש הבית היהודי יהיה ראש הרשימה המשותפת ויעסוק בהתוויית הדרך, בהצבת החזון, בצדדים הערכיים, התוכניים והאידאיים.
