לפעמים, כשמשעמם לי בתור ל־rebar, אני עוברת על לוח השנה ומחפשת ימים בינלאומיים. יש הרבה כאלה בתקופה הזאת. כאילו מישהו בתפוצות גילה שיש מחסור בחגים בין חנוכה לפורים והחליט שחייבים לדחוף לשם כמה מועדים מאולתרים, אחרת לא יהיה על מה לדבר בתוכניות הבוקר. בחודש הקרוב נציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום הסרטן, יום "אפס סובלנות כלפי מילת נשים", יום הנשים והנערות במדע, יום הרדיו הבינלאומי, יום שפת האם הבינלאומי, יום חיות הבר והיום הבינלאומי לימים בינלאומיים.
קצת משונה לחגוג יום בינלאומי שאין לו מצוות ברורות. מילא ביום האישה, את קונה תכשיט לעצמך או כועסת על בעלך שלא חשב לקנות לך בעצמו, אבל מה לעזאזל אמורים לעשות ביום האסטמה הבינלאומי, למכור לאנשים אוויר בשקל? ואיך אני בדיוק מציינת את יום המהגר הבינלאומי – מזייפת דרכון, חובשת פאה, חוצה את הגבול לארגנטינה ומשנה את שמי לחואניטה?
זאת, פחות או יותר, הייתה התגובה הראשונית שלי ליום הרופא הישראלי שחל השבוע, שהוא אפילו לא בינלאומי. סתם יום שבו אתרי האינטרנט מפרסמים סיפורים מרגשים של פציינטים על הרופאים שלהם כדי שתהיה להם פלטפורמה יפה לפרסומות, וזה עניין שמאפיין את רוב הימים הבינלאומיים – רובם נועדו להגדיל הכנסות של בעלי אינטרסים.
מצד שני, אין ספק שבימים טרופים אלו הרופאים זקוקים לנחמה. רק לפני חודש נעצרו אב ושלושת בניו מביתר עילית בחשד שהיכו רופא בטענה שלא היו מרוצים מטיפולו. לתקשורת אמנם לקח זמן להחליט מה הפריע להם יותר – שהאיש היה רופא או ערבי, אבל המסקנה היא אחת: אם בעבר הרופא היה חלומה של כל אם יהודייה ופסגת שאיפותיו של כל רוכש מכונית יד שנייה, היום הוא שק האגרוף הרשמי של תסכולי הבירוקרטיה.
קרנם של הרופאים ירדה. אולי זה משום שאנשים כבר לא מתלהבים מלהיות נשואים לבן זוג שמסיים התמחות באמצע שנות השלושים לחייו בעת שחברו ההייטקיסט עשה כבר אקזיט ראשון, ואולי משום שמודל השירותים הרפואיים נעשה יותר ויותר מנוכר. מהפקידה החייכנית בדלפק עברנו לסטודנטית משלימת הכנסה במוקד זימון תורים. נדמה שפסו הימים שבהם רופא משפחה אשכרה הכיר לעומק את המשפחה שטיפל בה.
ולי היה רופא כזה. קראו לו ד"ר זכריה. הגעתי אליו בשלהי קיץ אחד מוזר, שבו אבי חזר מהמילואים והדביק את כל המשפחה בסקביאס. ערב־ערב אמי הייתה מושיבה אותנו מול הטלוויזיה ומורחת אותנו במשחה אנטיביוטית מסריחה. מכל הילדים הייתי הכי פחות נגועה, ואני יודעת שזה נשמע מגוחך – אבל קינאתי באחים שלי שזכו לדקות ארוכות של תשומת לב משחתית. הלכתי לחדר והתפללתי בשקט לאלוהים שידביק גם אותי במחלה.
אלוהים הקשיב, אולי הקשיב קצת יותר מדי. שבוע לאחר מכן התמלאתי בנגעי עור קשים ובלתי מזוהים. האחים שלי כבר מזמן החלימו, ואותי המחלה לא עזבה ושבה להופיע מדי שנה. איך שהאביב היה פורח הייתי פורחת ביחד איתו. מדי ראשון בבוקר אמי הייתה מתייצבת בקופת החולים אצל ד"ר זכריה ומנסה לפענח איתו מה עושים עם הילדה הזאת. הייתי התעלומה הרפואית של מחלקת הילדים.
הנגעים הלכו והחמירו. בשלב מסוים אושפזתי בבית החולים מחשש לתגובה אלרגית חריפה שתסכן את חיי. זה קרה בעיצומה של קייטנת הקיץ ובכיתי לד"ר זכריה שידחה את האשפוז כי בעוד שבוע יש לנו לונה פארק ואני לא רוצה שוב להפסיד. ד"ר זכריה ישב ליד מיטתי. בקצה המסדרון עמד איל רפואת העור דאז, ד"ר מצקר. אנשים היו מחכים שנה כדי לקבוע אצלו תור פרטי. ואני ממש זוכרת את התמונה הזאת – איך ד"ר זכריה רץ לקצה המסדרון ומבקש ממנו שייגש אליי, ואיך מצקר מניף את ידו כמסמן שהוא עמוס מעל הראש. ואז המשפט ההוא שאמר: "זאת השנה השלישית שהילדה הזאת מפסידה קייטנה בגלל התפרצות אלרגיה. כל קיץ היא מאושפזת מחדש, תעשה לי טובה".
ד"ר מצקר פנה לעברי, בדק את העור ואמר: "תוציאו ממנה את כל התרופות. יש לה אלרגיית ילדות שהעור פיתח כלפי כמה דברים נפוצים בו־זמנית. אסור לה יותר לשבת על דשא, לנעול סנדלים מעור, לרחוץ בבריכה, לאכול פירות קיץ חדשים ולהיות בסביבה של עצי אורן. אפס משחות. רק רחצה בשמן אמבט רפואי. עם השנים זה יעבור".
הרופא האליל צדק. עם השנים האלרגיה הלכה ונעלמה. רק לפעמים, בבוא האביב, ידיי מתמלאות בנקודות קטנות ואדומות, זכר לימי הפרח ולאהבת אמי שהושגה בדרך הכי מעוותת שאפשר לדמיין. אין ספק שהכוכב של הסיפור הוא ד"ר מצקר ואבחנתו הדקה. אבל עבורי הגיבור האמיתי תמיד יהיה ד"ר זכריה, שאולי נכשל באבחון אבל לא ויתר על משאלה של ילדה אחת קטנה.
