יש חסרונות רבים לריבוי המפלגות במערכת הפוליטית. הדמוקרטיה שלנו אינה מרוויחה מהטרנד הנוכחי של רשימות חדשות שסימן ההיכר שלהן הוא יותר האגו של המנהיג ופחות איזשהו רעיון אידיאולוגי. ובכל זאת, יש יתרון בהצפת הזירה הפוליטית במועמדים חדשים: פתאום תפיסת העולם חזרה לאופנה. מועמד חדש נדרש להציג את מרכולתו האידיאולוגית, וכך צועדים הפוליטיקאים הטריים אל אולפני הטלוויזיה והרדיו ונשאלים אם מדינה אחת או שתיים, סוציאל־דמוקרטיה או ניאו־ליברליזם, תחבורה בשבת או מרכולים סגורים, ועוד ועוד.
בולט מכולם הוא המועמד החדש והנוצץ. בני גנץ נאם בשבוע שעבר, ומנאומו אפשר להבין שהוא בעד היפרדות מהפלסטינים וניסיון להושיט יד לשלום, אפשרות למהלך חד־צדדי ביהודה ושומרון, שמירה על גושי ההתיישבות ורמת הגולן, בחינת החזרה למדיניות החיסולים בעזה, כלכלה חופשית לצד ביטחון סוציאלי והפרדת דת ומדינה. כל אלה עדיין לא מפזרים לגמרי את העמימות בנוגע לעמדותיו, אבל מי שציפה לנאום שמתרחק כמו מאש מתוכן ממשי, קיבל מושג על תפיסת העולם של מי שמבקש להנהיג את ישראל.
סדר היום של גנץ עוד יתבהר עד הבחירות, בראיונות שסביר שיעניק (בהקדם, יש לקוות). מה שאי אפשר להגיד על השחקנים הוותיקים בפוליטיקה. איש הרי לא ישאל במערכת הבחירות הזו את בנימין נתניהו – בבליץ הראיונות שיעניק בדקה ה־92 לפני הקלפי – במה ראש הממשלה מאמין. הוא נמצא בפוליטיקה שלושה עשורים, עומד בראשות הממשלה כבר 13 שנים, לא ייתכן שאנחנו לא יודעים מה הכיוון שאליו נתניהו מבקש לקחת את המדינה. האומנם?
בחינת הצהרות נתניהו ומעשיו, בניסיון להתחקות אחר תפיסת עולמו, עשויה להעמיד את הבוחן במבוכה. ראש הממשלה הוא אמנם אינטלקטואל ואידיאולוג מעמיק, אדם שמחזיק בתפיסת עולם מגובשת שתוארה בפרוטרוט כבר לפני 26 שנה בספרו "מקום תחת השמש". הוא סבר אז, וסובר גם כיום, שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא סניף מקומי של המלחמה הגדולה בין המערב לאסלאם על שליטה בעולם.
השאלה היא רק איך זה מתורגם למדיניות. האם נתניהו מעוניין "להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית", כפי שהכריז בנאום בר־אילן לפני כעשור? האמירה הזאת מציבה אותו משמאל לרבים מעמיתיו, שלא יעזו לבטא את צמד המילים "מדינה פלסטינית". נתניהו לא חזר בו מהנאום ההוא. האם הוא עומד מאחוריו גם כיום? ומה יחסו למפעל ההתנחלויות? אם המדד הוא מספר יחידות הדיור שנבנו, נתניהו אינו מהבונים הגדולים. מצד שני, הוא גם לא הוביל נסיגות. קיפאון כמדיניות.
מה לגבי עמדת ראש הממשלה בנוגע לבית המשפט העליון? זהו אחד הנושאים המסעירים את המערכת הפוליטית. האין זה מוזר שאיננו יודעים את דעת נתניהו? מבחינת ההצהרות, הוא יכול להלל את מערכת המשפט הישראלית על טיב שופטיה ועל עצמאותה, ובמקביל להציע מודל אגרסיבי של פסקת ההתגברות, כזה שלידו בנט ושקד נראים כמו תלמידיו הממושמעים של אהרן ברק. מבחינת המעשים, כאן באמת הכול כבר נהיה מבולבל יותר. נתניהו לא עשה דבר כדי להגביל או להסדיר את כוחו של בית המשפט, והעניק למפלגת כולנו את זכות הווטו על כל פגיעה בסטטוס־קוו הנוכחי שבין המחוקקים לשופטים. גם מינוי ציפי לבני לתפקיד שרת המשפטים ב־2013 ואחריה איילת שקד ב־2015 – שתיים שרואות את מעמד בית המשפט אחרת לגמרי – אינו מסייע להבין מה רוצה נתניהו.
ומה תאמרו על שר האוצר נתניהו שהסביר ש"קצבאות ילדים מוגדלות יביאו אותנו להתמוטטות", וקיצץ באופן חד – יהיו שיאמרו אכזרי – את הסכומים שמקבלות משפחות ברוכות ילדים, רק כדי שבהמשך הדרך ראש הממשלה נתניהו יכרות ברית פוליטית עם החרדים ויעלה את גובה הקצבה לאותה רמה מוגדלת שלכאורה תביא אותנו להתמוטטות? ומה בעצם עמדת נתניהו לגבי חברי הקהילה הגאה בישראל? בעד שוויון זכויות, כפי שהוא מתהדר ברחבי העולם, או נגד, כפי שעולה מהמצב החוקי במדינת ישראל, שאינו מאפשר להומואים להתחתן או להביא ילדים בפונדקאות? ובכלל, האם האידיאולוגיה של נתניהו היא סך הצהרותיו, או שתפיסת עולמו משתקפת בישראל תחת הנהגתו בתום עשור רצוף של שלטון?
בני גנץ שטח את תפיסת עולמו כדי לאפשר לבוחריו לדעת מה יקבלו ממנו אחרי הבחירות. עכשיו תורו של נתניהו.
