אחת התופעות הבולטות במערכת הבחירות היא הרתיעה של כל המפלגות כמעט ממיתוגן כ"שמאל". למעט מרצ והמפלגות הערביות, כל שאר המפלגות בורחות מהמיתוג הזה כמו מאש. התופעה הזאת מפתיעה במיוחד לנוכח העובדה שכבר הרבה מאוד זמן העמדות המדיניות שהיו מזוהות בדרך כלל כשמאל – היינו, נכונות לחלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית ברוב שטחי יו"ש – מקובלות על רוב ברור של החברה הישראלית, ורק המימוש נדחה מתוך תחושה שהצד הפלסטיני אינו בשל לפשרה בעניין הזה.
אנשי שמאל ותיקים כועסים, בצדק, על הדה־לגיטימציה כלפיהם. אבל המחאה על כך, וההתנגדות הברורה לביטויי שנאה כלפי כל גורם פוליטי שאינו אלים, אינה צריכה לפטור את השמאל מבחינה נוקבת מדוע זה כך.
הנה ניסיון לתשובה: כל מדינה, ולמעשה כל קבוצה אנושית, זקוקה לאיזון בין הדאגה לצרכיה ובין הכבוד לזכויותיהם של אחרים. במדינות לאום אפשר להגדיר זאת כאיזון בין ערכים וצרכים לאומיים ובין ערכים וצרכים אוניברסליים. אפשר להמשיל את הצורך הכפול הזה בדוגמה מתחום התא המשפחתי: אדם שיאמר שצורכיהם של כלל בני האדם חשובים בעיניו בדיוק כמו צורכי משפחתו לא ייחשב כאוניברסלי נאור אלא כאיש משפחה גרוע, ובעיקר כשקרן. מצד שני, אדם שיאמר שלמען משפחתו הוא מוכן לכל פגיעה בזולת לא יתקבל כאיש משפחה למופת אלא כאדם מסוכן.
משום מה, המורכבות המובנת היטב במישור המשפחתי הפכה בעשורים האחרונים לפחות מקובלת במישור הציבורי־לאומי. השיח הציבורי, בארץ ובעולם, הולך ומתמלא בדוברים של שני הקצוות: אלה שרק רוממות קבוצת הלאום שלהם בפיהם, ואלה שרק הצרכים האוניברסליים מעסיקים אותם.
אבל האמת היא שלפחות בזירה הישראלית, אין סימטריה מלאה בין שני המחנות. רוב אנשי הימין מנסים להתמודד עם המרכיב האוניברסלי־ליברלי, יותר משרוב אנשי השמאל משתדלים להתמודד עם המרכיב הלאומי.
כך למשל ביחס לחוק הלאום: גם אני שותף למי שסבורים שהיעדר ערך השוויון בחוק הזה הוא פגיעה מחפירה באיזון הנדרש בין ערכים לאומיים ואוניברסליים. אבל אנשי הימין לפחות מפנים את מבקשי השוויון לחוק כבוד האדם וחירותו (אם כי גם בו נעדר מרכיב השוויון). לעומת זאת, אנשי השמאל המבקשים את ביטול חוק הלאום אינם מתמודדים עם השאלה כיצד ערכיה היהודיים־לאומיים של מדינת ישראל יבואו לידי ביטוי משפטי ברור.
דוגמה נוספת: סוגיית המסתננים. הפתרון של כליאת המסתננים במתקנים דוגמת מתקן חולות אכן מטריד ולא רצוי (אם כי מדינות רבות הקולטות פליטים משכנות אותם במחנות מיוחדים המיועדים לכך). אבל פתרון כזה לפחות מבקש לדאוג למסתננים לקורת גג ואוכל בשעת מצוקתם, בשעה שתומכי שילובם של המסתננים באוכלוסיית המדינה אינם מתמודדים כלל עם השאלה כיצד תישמר ישראל מפני הצפה של מסתננים שיסכנו את אופייה כמדינה יהודית, וגם לא נלחמים על פיזורם של המסתננים הקיימים ברחבי הארץ באותה עוצמה שבה הם נלחמים על עצם הישארותם כאן.
דוגמה שלישית: השבת. רוב הדתיים והמסורתיים מוכנים לפשרה כואבת מבחינתם ביחס לשבת, שבמסגרתה אמנם ייסגרו בתי העסק אבל ייפתחו מוסדות התרבות והפנאי, ואפילו תחבורה ציבורית תפעל ברמה מצומצמת. כלומר, הם מביאים בחשבון את הצרכים החילוניים. לעומתם, המחנה התומך בפתיחת מסחר גורפת לא מספק תשובה לשאלה כיצד לדעתו תישמר השבת במרחב הציבורי כיום שדמותו שונה מזו של שאר ימות השבוע.
התוצאה מכל אלה היא שעצם המונח "שמאל" הופך להיות מזוהה עם תפיסה שרואה את זכויות הפרט וכלל בני האנוש לנגד עיניה, אבל לא מספקת תשובות לגבי הזכויות הלאומיות של העם היהודי בישראל.
אין פירוש הדבר שכל הישראלים צריכים עכשיו לאמץ את אופי האיזונים שמציעים בימין למתח שבין האוניברסלי והלאומי. גם אני לא מקבל רבים מהם. אדרבה, טוב וחשוב שיהיו תפיסות ומינונים שונים על אופיים של האיזונים. אבל התעלמות מוחלטת מהפן הלאומי תנציח את מיתוגו של השמאל כפסול חיתון, ובסופו של דבר תגרום, ולמעשה כבר גורמת, גם להקצנה נגדית במחנה הימין.
