משטרת ישראל הניחה ליוצאי אתיופיה המוחים לחסום את נתיבי איילון. האם כך היה ראוי לנהוג? נדמה לי שלפרשת השבוע שעבר יש תשובה: "ודל לא תהדר בריבו". אסור לכופף את החוקים ואת הצדק כדי לסייע לחלש. גם אם הוא ראוי לאהדה רבה, גם אם נעשה לו עוול. כמובן, גם ההפך נכון: "לא תטה משפט אביונך בריבו". כשם שאסור שהחלש יהיה מעל לחוק, כך יש לשמור שהוא לא יהיה מתחת לחוק.
בהקשר הישראלי, אסור בשום אופן שהמשטרה תנהג באלימות יתרה עם יוצאי אתיופיה. אך התרופה לשיטור־יתר אינה שיטור־חסר. התרופה היחידה היא חוק אחד לכולם. חמור הוא שנערים אתיופיים תמימים צריכים לחשוש מכל שוטר שנראה באופק. וחמור הוא שמתנחלים וחרדים שחוסמים כבישים חוטפים מכות רצח, בעוד המשטרה מעודדת קבוצות אחרות לחסום את ציר התנועה המרכזי בישראל. חוק שמכופפים פעם לכאן ופעם לכאן מפסיק להיות חוק, והופך לגחמה.
היחס הזה למחאת יוצאי אתיופיה קשור בעולם הפוליטיקה של הזהויות, שלמרבה הצער אחדים מייבאים מארה"ב. עצם העובדה שיש לנו מעגלי זהות שונים היא ברכה גדולה. פעם ניסו הליברלים ללמד אותנו שכולנו בני אדם, וכל השאר הוא סתם קליפה. זו ודאי אינה אמת: הזהויות שלנו הן חלק מהאנושיות שלנו. כל אדם הוא בהכרח גבר או אישה, יהודי או ערבי או צרפתי, וכן הלאה.
פילוסוף אמריקני, סידני מורגנבסר, ניסה ללמד זאת את הסטודנטים שלו. הוא לקח אותם לקפיטריה, וביקש מהמלצר מרק. המלצר שאל: "איזה מרק? מרק עוף? מרק ירקות?", ומורגנבסר השיב: "לא, סתם מרק". אבל אין "סתם מרק", כמו שאין "סתם אדם".
האנושיות שלי מתבטאת בזהות הפרטית שלי. פילוסוף אמריקני אחר, מייקל סנדל, הביא לכך דוגמה הקשורה לענייננו. כשהיה רעב באתיופיה, אמר סנדל, היהודים בישראל נחלצו לעזור ליהודים באתיופיה. הם לא בדקו מי באתיופיה רעב יותר, אלא מי באתיופיה הוא אח שלהם. אזרחי מדינות אחרות לא הלכו לסייע לכל האתיופים באשר הם; הם לא סייעו לאף אחד.
זהויות חזקות הן ברכה. גם בתוך העם היהודי, טוב שכל אחד מאיתנו קשור למשפחתו ולקהילתו. הזהויות הללו הופכות אותנו ליהודים טובים יותר ולאנשים שלמים יותר. אך הפוליטיקה של הזהויות לוקחת את הזהויות האלה למקום אחר לגמרי. במקום לראות את הזהויות הקבוצתיות כדרך לרומם את האנושיות שלנו, היא מתארת אותן כמלחמת בוץ.
הזהויות הקיבוציות הן רק מסווה למערכי דיכוי סמויים ומשוכללים. כל עוול נקודתי מתפרש כנגע ממאיר, כריקבון בגוף החברתי כולו. הנאורים בני דורנו מעודדים זהויות קהילתיות רק כשהן יכולות לשמש כלי נשק נגד זהויות אחרות. זהות נשית היא נשק נגד הזהות הגברית, זהות מזרחית היא נשק נגד זהות מערבית, וכן הלאה.
הפוליטיקה של הזהויות מציגה את הזהות הקהילתית כמחליפה את האנושיות שלנו. היא מדמיינת את עולמנו כג'ונגל מרושע של דיכוי קיבוצי. אין בעולם הזה צדק, אלא רק כוח. הזהות הקהילתית שלך קובעת אם אתה חזק, ולכן רשע, או שאתה חלש, ולכן הכול מותר לך. זה אולי המסר העמוק של "ודל לא תהדר בריבו": גם הדל הוא קודם כול אדם. כשאתה מפלה אותו לרעה, אתה מזלזל באנושיות שבו; וכך גם כשאתה מתנהג כאילו הוא מעל לחוק. הקהילות שלנו אינן מחליפות את האנושיות שלנו, אלא מרוממות אותה. כולנו בני אדם, כולנו שווים בפני בוראנו וכולנו שווים בפני החוק. כשהמשטרה מזמינה קבוצות מסוימות לעבור על החוק, זה אינו ביטוי של אהדה, אלא של זלזול עמוק.
