כשהייתי רווק מבוגר, עצר אותי פעם שכן ברחוב, ושאל: "חיימי, למה בעצם אתה לא מתחתן?". יש אנשים שחושבים שעולמם הפרטי של אחרים הוא נחלתם הציבורית, בייחוד אם האחרים הם רווקים, אבל לא רק. לעיתים קרובות אלו אותם אנשים שנוהגים להושיט יד לבטנן של נשים הרות, שאינן נשותיהם. כשמדובר ברווקים הבטן לא רלוונטית, אז מושיטים יד לנבכי נשמתם. בכל זאת עניתי לשכן בנימוס: "מה לעשות? קשה כקריעת ים סוף". "עד כדי כך קשה למצוא אישה?!", הוא התפלא. "זה לא אני המצאתי", אמרתי לו, "זה חז"ל". אמנם חכמינו אמרו זאת רק על מי שמתחתן בזיווג שני, אך נדמה לי שבימינו גם הזיווג הראשון קשה כקריעת הים (וזיווג שני בימינו קשה עוד הרבה יותר. אולי הייתי אומר: קשה כבריאת עולם).
בחסד ה', אני היום בשלב אחר לחלוטין בחיי. ועדיין מדי פעם מזמינים אותי לסימפוזיונים בנושא "איך נפתור את בעיית הרווקים". לאדם המודרני יש חולשה לפתרונות דרמטיים. אם מצאנו תרופה לדֶבֶר השחור ולבצורת, לא נוכל למצוא תרופה לרווקוּת, להבדיל? צורת המחשבה הזו רווחת עוד יותר אצלנו, הסרוגים. עדיין יש בנו אנרגיות חלוציות של עשייה, וכל אתגר גדול מעורר בנו אינסטינקט חלוצי נושן מימי הרב נריה. ישיבות נקים בכל מקום, או יישוב, או מפלגה; בטח משהו יפתור את הבעיה.
אפילו כשאני מרצה על התהליך הענקי של קריסת המשפחה במערב, תמיד שואלים אותי סרוגים בסוף ההרצאה: "אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור את הבעיה?". זה תמיד מכמיר את לבי. עומד אדם חמוש בכפית מול צונאמי, ושואל בתמימות איך יוכל לעצור את הגלים. אני תמיד עונה: "אנחנו צריכים לשמור על המשפחות שלנו". הקב"ה יטפל בצונאמים; אנחנו נדאג לחגורת הצלה לנו וליקירינו. כך גם לגבי מה שמכוּנה בכינוי הלא מוצלח "בעיית הרווקים". אני לא מאמין שמישהו מאיתנו יכול לפתור את האתגר הגדול של הרווקים והרווקוֹת במאה העשרים ואחת. מה שכן, אנחנו בהחלט יכולים לנסות לפתור את הבעיה של רווק אחד ורווקה אחת.
בניגוד למיתוס הרווח, מספר הרווקים המבוגרים בציבור הדתי־לאומי אינו הולך ועולה. מחקר של "נאמני תורה ועבודה" גילה במפתיע שבין הצעירים, ילידי וילידות 85' והלאה, גיל הנישואין אפילו הולך ויורד: הם מתחתנים צעירים יותר. אך כל זה לא עוזר לאיש הפרטי ולאישה המסוימת שעדיין לא מצאו את זיווגם.
בכל פעם שאני מדבר עם רווקים מבוגרים, ובייחוד עם רווקות מבוגרות, אותו צער מר חוזר ונשנה: "אין לנו הצעות". יש החושבים שבעידן הפייסבוק תפקידם של השדכנים המתנדבים התייתר, כאילו מבחר אדיר של פנויים ופנויות לרבבותיהם פרוש לרווחה בפני כל המתעניין. זו טעות גמורה. מה יועילו לרווקה פלונית רבבות הפרופילים של הרווקים בפייסבוק? איך תדע מי מהם רלוונטי, מי אינו סוציופת, מי מתאים לה באופן כלשהו? אין שום תחליף לעין הטובה של חברים, המציעים לידיד ולידידה להכיר זה את זו.
זה קל יותר לנשואים טריים. הם מכירים הרבה חברים רווקים שלו והרבה חברות רווקות שלה. אבל בדרך כלל נמאס להם די מהר מניסיונות השידוך הללו. רוב מוחלט של ההיכרויות הרי לא עולה יפה, והשדכנים החובבים מרגישים שהטרחה הייתה לשווא. ממילא הם נרגשים מאוד מחיי הנישואין החדשים שלהם, ועוברים להתמקד בענייניהם שלהם. אך דעו לכם שאם ניסיתם לשדך, טרחתכם לא לשווא הייתה. חבריכם שמחים לדעת שמישהו חושב עליהם, שמישהו דואג להם, שמישהו מנסה לעזור. כמו שלא התייאשתם מעצמכם, והמשכתם לחפש גם אחרי כמה מפגשים כושלים, כך אל תתייאשו גם מאחרים.
זה הרבה יותר קשה כשמדובר ברווקים מבוגרים. נדמה שכולם פגשו כבר את כולן, שכבר מיצו את כל האפשרויות, שכבר צולקו בכל הצלקות. קשה הרבה יותר לשדך, ונדמה שגם הסיכוי להצליח אינו גדול. ובכל זאת, אל תוותרו עליהם. טוב להם שמישהו מתקשר, טוב שלמישהו אכפת, ובסופו של דבר, בעזרת ה', מישהו גם יצליח לעזור להם למצוא אושר. אני זוכר עד כמה קשה הבדידות, ואסור להשלים איתה. אנחנו חייבים להתאמץ יותר בשבילם.
חשבתי להתנצל לסיום על המסר הקצת יכנֶעִי של הטור הזה; כאילו שילחתי לעולם לגיונות של שדכנים ושדכניות, חמושים בעיניים חקרניות ובפנקס. אך במחשבה שנייה, אני לא מתנצל. יכנעי או לא, המסר הזה נחוץ, ואם בזכותו אפילו זוג אחד יתחתן – אולי אקבל גם אני איזו תשיעית גן עדן. כשהמפגש בין איש ואישה הפך קשה כקריעת ים סוף, כל אחד מאיתנו צריך להיות משה.
