המאמי הלאומי: הרהורים אחרי ביקור נתניהו בגוש

תקלה. זו המילה שבחר ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לתאר את העוולה הנוראית שקרתה בנתיב־האבות, בביקורו השבוע ביישוב אלעזר, בשכונה הזמנית של המפונים. טוב, אולי אם עקירת עשרות יישובים מגוש קטיף היא 'התנתקות', והתוכנית לפנות את מרבית ההתיישבות ביהודה ושומרון נקראה 'התכנסות', אולי באמת אפשר לכנות את מה שקרה בנתיב־האבות 'תקלה'. אתם עם החורבנות והגירושים שלכם, על מה ולמה הדרמטיזציה הזו? הרי נורא חשוב לשמור על שפה נקייה, לימדונו אבותינו ולימדנו ראש ממשלתנו. אם כן, מה שקרה בנתיב־האבות הוא בגדר תקלה, משגה, פשלה.

זו פעם ראשונה שראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו ביקר במקום. הוא לא הביט בעיני התושבים בצערם הגדול בהריסות ביתם, ולא הגיע עד כה לשכונה הזמנית. כמה ציני זה נשמע לכם מאחת ועד תקופת בחירות? אף שדלת לשכתו הייתה פתוחה לתושבי נתיב־האבות, עד כה הוא לא ראה צורך ממשי לבקר שם. כלומר הוא לא ראה צורך אלקטורלי לבקר שם. כלומר, במילים פשוטות, זו לא הייתה תקופת בחירות. "לא יכולתי לקחת חלק בגועל הזה", אמר לי אחד מתושבי נתיב־האבות, כששאלתי אם השתתף בביקור נתניהו.

משפחת נוי, אחת המשפחות שפונו מבתיהן, אירחה את נתניהו בקרווילה שלה. היא ספגה ביקורת קשה מחברים רבים על האירוח הזה. אורית נוי אמרה לי שהיא לא כועסת על אף אחד מהם. "לקחו תמונה שלנו עם ראש הממשלה וכתבו שהוא חנך מקלט לנשים מוכות. אני מבינה את הביקורת, אבל רואה את המטרה מול העיניים. אם הייתי מחוץ לתמונה, כנראה הייתי אומרת את אותם דברים שאומרים עלינו. מישהו זרק לי שרק הבית האישי שלנו מעניין אותנו, אבל זו לא הנקודה. אנחנו רוצים שכל הסיפור הזה ייגמר בניצחון להתיישבות. לי לא אכפת אם זה יקרה רק בגלל שאנחנו בתקופת בחירות. זה גם סבבה.

"את יודעת", היא אומרת לי, "לקבוצת הוואטסאפ שלנו קוראים 'מסתכלים קדימה'. כן, היו לנו התלבטויות על הביקור הזה, אני פשוט בוחרת לא להסתכל אחורה. הבית שלנו כבר נהרס, והשאלה היא איך מתקנים את מה שאפשר לתקן. לגייס את לשכת ראש הממשלה לטובת העניין נשמע לנו כמו דרך טובה להסתכל קדימה. עכשיו חובת ההוכחה על ראש הממשלה, לקיים את הבטחתו ולבנות את 350 יחידות הדיור בנתיב־האבות".

"אני חושב שהביקור של ביבי הוא הישג משמעותי", אומר לי ההוא שחש גועל, "אבל האווירה הייתה נינוחה מדי. זה היה אמור להיות כמו ניחום אבלים, וזה לא מה שהיה שם. ראש הממשלה בא לבקש את הקול של הקבוצה הלאומית במדינה? הוא רוצה לקבל את הקול שלנו בבחירות? שייתן גם משהו בחזרה. לא אמירה אמורפית ש'לא תהיה עוד עקירת יישובים'. נתניהו היה צריך לצאת עם הכרזה מתי המשפחות המפונות חוזרות לבתיהן. זה מה שהיינו צריכים לדרוש, לא בתקיפות ולא בזלזול אלא בכבוד. אם אנחנו רוצים שיכבדו אותנו, אנחנו צריכים לכבד את עצמנו".

בסך הכול מראה

ללכת עם הממלכה או לא ללכת, זו השאלה שהציבור הדתי־לאומי שואל את עצמו ברגעי משבר, ובדרך כלל מחליט לכופף את הראש בפניה. אם יש ציבור שהוא מאמי לאומי, זה הציבור הדתי־לאומי. אם יש מנהיגים שתמיד יבחנו את "טובת המדינה" לפני "האינטרס המגזרי", אלה נבחרי הציבור המאמי הלאומי. זה המלכוד הכי עמוק של ציבור שרואה את התגשמות חזון הנביאים בפוליטיקה הישראלית. כן, גם כשהיא צינית ונמוכה. זה חלק מהמשחק.

כשאני שומעת ביקורת על התקשורת ועל השימוש בצהוב ובציני ובזול, אני מפנה את החיצים לצרכנים. חמודים, התקשורת היא מוצר צריכה והיא נותנת לכם את מה שאתה רוצים לקבל. היא בסך הכול מראה. אפשר לומר דבר דומה גם על הפוליטיקה. לא פעם אנחנו בזים לציניות של המשחק הפוליטי, אבל מדי פעם, כשחושבים שזה יעבוד לטובתנו, משתפים עם זה פעולה. קוראים לזה בשמות כמו "הבנת כללי המשחק", "התבגרות", "דברים שרואים משם". אבל שווה לשאול כמה שונה נתניהו שבא לקבל את התמונה שלו בנתיב־האבות, מהתושבים שלצידם הצטלם. הרי צריך שניים לטנגו, לא? גם הפוליטיקה, כמו התקשורת, יכולה לשמש תמונת מראה לעצמנו.

אני עוזבת לרגע את התמונה הזו כדי לשקוע בהרהור רחב יותר על תקופת בחירות, שמחייבת את כולנו לשחק במשחק האכזרי והמכוער הזה. אני מנצלת את התמונה הזו כדי להסתכל כמה אנחנו שבויים במשחק הזה – פוליטיקאים ואזרחים כאחד. הם צריכים את הקולות שלנו, אנחנו צריכים את ההבטחות שלהם. אנחנו משתמשים בהם לא פחות משהם בנו. אני חושבת על נתח הזמן השמן שפוליטיקאים צריכים להקדיש לפוליטיקה ולא לביצוע, למסביב ולא לדבר עצמו, למשל כל הבר־מצוות והבריתות שהם חייבים להראות שם את פרצופם כדי להמשיך להיבחר. בשורה התחתונה, אין לי ביקורת על תושבי נתיב־האבות, יש להניח שהייתי נוהגת כמוהם. יש לי צער על כולנו, על האופן שבו גלגלי המנוע של המכונה הפוליטית עובדים, ועל מה שאנחנו נאלצים לעשות כדי לשמן אותם.

בלי הסינר

בשבוע שעבר כתבתי על סוגיית חאן אל־אחמר אך לא דייקתי בדבריי. ראשית, אתקן: בג"ץ קבע שאין מניעה חוקתית לפנות את חאן אל־אחמר, ולא קבע כי יש לפנותם. כלומר, בג"ץ לא עמד עם סטופר לפינוי כמו בנתיב־האבות. למעשה, יש פה תמונת מראה הפוכה. תנועת רגבים פרסמה בשנה שעברה דו"ח שבו ניתחה על פי כמה מדדים את יחס בג"ץ לבנייה לא חוקית, יהודית וערבית, ובדקה את כל העתירות שעסקו בנושא מ־2005 עד 2017. וראו, הדו"ח הזה מוכיח שהפלא ופלא, בג"ץ, הגוף שנתניהו הגן עליו בביקורו בקרווילות של משפחות המפונים, באומרו "אנחנו מדינת חוק, כפופים להחלטות של בג"ץ" – עושה דין אחד ליהודים ודין אחר לערבים.

אז אולי צריך להזכיר לנתניהו שחוץ מהיותנו מדינת חוק, שזה באמת דבר מבורך (אפרופו מדינת חוק, מה עם חאן אל־אחמר?) אנחנו גם מדינה יהודית ודמוקרטית – ושלראש ממשלה ולמפלגתו שמקבלים את תמיכת העם כדי לממש את המדיניות שהם מצהירים עליה, יש הרבה מה לעשות לפני שדברים מגיעים לבג"ץ. ושאם הוא עושה את הסיבוב שלו כדי לקבל את התמונה שלו שם, בבקשה, רק בלי הסינר הזה של בג"ץ עוד פעם. זה כבר מביך.