מגיע לנו עימות. עימות אמיתי, לא מתפשר, בו ראש הממשלה בנימין נתניהו פוגש את יריבו הראשי – בני גנץ, לפי המסתמן – לסדרה של שאלות נוקבות, עקרוניות וחשובות, על הנושאים שחוצים את החברה הישראלית לשני מחנות פוליטיים. זה קרה פעמיים בעבר: מול שמעון פרס בבחירות 1996 ומול יצחק מרדכי בבחירות 1999. בעשור האחרון מתחמק ראש הממשלה מהאירוע הזה, כשם שהוא מתחמק, רוב הזמן, מראיונות אצל עיתונאים שאינם עובדים בערוץ 20, או, כפי שראינו השבוע, משדרים באולפן הווירטואלי החדש שחנך. עימות, מיותר לומר, לא נראה שם.
כפי שיודעים היטב ראשי המפלגות, עימות יכול למוטט אחדים ולרומם אחרים, לחסל קמפיין מצליח באיבו ולהזניק מועמד כושל. האמריקנים שצפו בעימות הטלוויזיוני הראשון לנשיאות ארצות הברית ב־1960, עם ריצ'רד ניקסון העייף ועטור הזיפים וג'ון קנדי הצעיר והכריזמטי, נהרו לעברו של האחרון; בזמן שאלו מהם ששמעו את העימות ברדיו השתכנעו דווקא מטיעוניו של ניקסון.
שישים שנים לאחר מכן, לא נס ליחו של העימות, שדווקא התקיים בישראל במשך שני עשורים עד שנמוג אל תהום הנשייה. יתרונותיו רבים – הוא מאפשר לצופים, הבוחרים הפוטנציאלים, לצפות בשני הטוענים לכתר על במה אחת, להתרשם מן הדינמיקה ביניהם, מרהיטות הדיבור, מן האופן שבו הם מתייחסים זה לזה, משיבים לשאלות או מתחמקים מהן, גונבים בעקביות את הזמן שהוקצה להם או מכבדים אותו. העימות הוא פתח מרתק לאישיותו של המועמד, והרי על הפרק עומדות לא רק עמדותיו המדיניות, החברתיות והכלכליות, אלא גם אופיו ומזגו. הוא מחייב את המועמדים להתייצב מול מנחה מנוסה, ששואל שאלות קשות, שלא מוותר לאף אחד מן הצדדים ומאלץ אותם להתמודד עם נקודות התורפה שלהם. רובם יעשו זאת בהצלחה – פוליטיקאים מיומנים, שתרגלו את התרחישים מראש; ועדיין – לנו, ציבור הבוחרים, מגיע לשמוע את התשובות לשאלות הללו.
בבחירות 2015 התייצבו שמונה ראשי המפלגות לעימות אצל יונית לוי בערוץ 2. נתניהו לא הופיע. שעות ספורות לפני בחירת הקלפיות התראיין ראש הממשלה מביתו ל"פגוש את העיתונות", כשבאולפן יצחק הרצוג: גם שם לא התקיים עימות של ממש. עימות לא משרת את נתניהו. הוא יאלץ אותו לצאת מרחוב בלפור ולהתייצב באולפן, כתף אל כתף עם יריביו הפוליטיים שמבקשים לרשת אותו. היתרון האסטרטגי הזה – יתרונו של המנצח, המוביל בסקרים, המכהן – הוא שמכשיל בין היתר את העימות. אך נדמה שראש הממשלה גם יודע שעימות יחייב אותו להתמודד עם שאלות שנוח להתחמק מהן, ולא יאפשר לו לשלוט שליטה מוחלטת בנרטיב.
היעדרו של העימות קשור קשר ישיר לגורם נוסף שכמעט נעלם מחיינו: המצע; אותו מסמך, ארוך או קצר, בו פורסות המפלגות את חזונן למדינת ישראל. גם אם מעטים יקראו אותו, המצע – כמוהו כעימות – מאפשר לבוחרים להבין טוב יותר את העמדות של אלו שמבקשים את אמונם, מעבר לסרטונים ויראליים ולראיונות שבהם ממוחזרים מסרים שנוגעים בדרך כלל לא להשקפת עולם, אלא לסיסמאות פוליטיות ("להחליף את נתניהו"; "פילוג מסכן את גוש המרכז-שמאל", וכן הלאה). שישים יום לפני הבחירות, עוד לא מאוחר להציב דוכנים, להתכונן, לחדד את המסרים, לנסח את התשובות ולגשת לעימות. זה מגיע לנו.
