בסיומה של ספירת הקולות בבחירות הפנימיות בליכוד, הסתמנה תמונה כללית ברורה. בראשה העובדה המשמחת שמתפקדי הליכוד התגלו כקבוצה הרבה יותר רצינית ממה שבדרך כלל מיוחס להם (כולל בכמה מאמרים שלי). תיארו אותם כ'שפוטים של ביבי', וכמי ש'רק דילים בין קבוצות כוחניות קובעות אצלם'. אבל ככל שניתן להתרשם בשלב המוקדם הזה, שתי ההנחות אינן נכונות, לפחות לא הפעם.
לא רק ש'מלך מלכי הדילים', השר חיים כץ, הגיע למקום נמוך למדי (16), אלא ששלושת המקומות הראשונים בפריימריז שייכים לשלושת הפוליטיקאים שנתניהו התעמת איתם בצורה הקשה ביותר בקדנציה האחרונה. עם יולי אדלשטיין הוא התעמת בעניין רצונו לנאום, בניגוד למקובל, בטקס הדלקת המשואות שבליל יום העצמאות; את ישראל כ"ץ הוא רצה להדיח מתפקידו כשר התחבורה, ולגדעון סער הוא ייחס קנוניה מופרכת (לפחות כל עוד נתניהו לא הוכיח את טענותיו) עם נשיא המדינה, לפיה ריבלין יטיל אחרי הבחירות על סער, ולא על נתניהו, את הרכבת הממשלה הבאה.
יתר על כן: לא רק שהמתעמתים עם נתניהו לא נפגעו, אלא שצמד החמד, דוד ביטן ודודי אמסלם, שעשו כל שביכולתם כדי להתחנף לנתניהו ולהציע הצעות חוק מופרכות למענו, נדחקו דווקא לשולי הרשימה הארצית: אמסלם למקום ה-17 וביטן ל-20. למעשה, רק שניים מהפוליטיקאים הפופוליסטים של הליכוד, שעשו כל שביכולתם כדי לתקוף מערכות ממסדיות בתקווה להרוויח קולות של ליכודניקים שונאי ממסד, הצליחו בעשיריה הראשונה: מירי רגב במקום החמישי, ויואב גלנט במקום השביעי.
לאור כישלונם של ביטן ואמסלם, נראה שגם במקרה של גלנט, ההילה הביטחונית תרמה לו יותר מאשר ההשתלחות בבני גנץ, ויתכן שגם מירי רגב זכתה במקום המכובד שלה לא בגלל ההשתלחויות שלה בממסד התרבות אלא למרות ההשתלחויות האלה, ובגלל עצם ההסכמה עם המדיניות שקידמה. מה גם, שמותר לשער שבקרב בוחרי הליכוד, הממסד התרבותי פחות אהוד מאשר מערכות הצבא והמשטרה; יש כנראה הרבה יותר ליכודניקים בצבא ובמשטרה מאשר במערכות התרבות והאמנות.
התוצאות האלה הן בשורה טובה לא רק ברמה העקרונית, אלא גם בסוגיה מעשית מאוד, שכנראה תונח לפתחנו בעתיד הקרוב ממש. מי שחשש שהעמדה לדין של ראש הממשלה, לפני או אחרי הבחירות, תגרום לדה-לגיטימציה מצד אנשי הליכוד כלפי כל מערכות שלטון החוק במדינה, יכול – לפחות במידה מסוימת – להירגע. לנתניהו ובני משפחתו אולי יהיה אינטרס אישי בעניין, אבל לעמיתיהם בצמרת הליכוד לא תהיה שום סיבה לעשות. הפריימריז הרי הוכיחו להם שמתפקדי הליכוד דווקא לא אוהבים את הפופוליסטים שהובילו קו כזה (ביטן ואמסלם), ולעומת זאת כן אוהבים אנשים בעלי הופעה ממלכתית מכובדת, כמו אדלשטיין וסער.
יותר מזה: התוצאות מלמדות שהמתפקדים עצמם כנראה כבר התחילו לחשוב על העידן שאחרי נתניהו. הם בחרו בצמרת המפלגה אנשים שנראים מספיק מכובדים וייצוגיים באופן שניתן לחשוב עליהם כמועמדים לראשות ממשלה, במקרה שנתניהו אכן ייבחר שוב אבל ייאלץ לפרוש מתפקידו תוך זמן קצר בשל הגשת כתב אישום. אגב, למרות שהחוק מאפשר לנתניהו לכהן כראש ממשלה גם אם יעמוד לדין, עד הכרעה סופית בעניינו בערכאה אחרונה, יתכן שאפילו שלושת הבכירים במפלגתו שלו, שאיתם כזכור התעמת בשנים האחרונות, לא יאפשרו לו זאת – שלא לדבר על יריבים חיצוניים כמו בנט, כחלון, גנץ, לפיד ויעלון.
במקרה של חילופי ראש ממשלה בתוך מפלגת הליכוד, אף אחד גם לא יוכל לטעון שיש כאן פגיעה ברצון הבוחר. בישראל הרי אין בחירות אישיות, והבחירה היא במפלגה. אם הליכוד ירכיב את הממשלה הבאה, הוא ימשיך להרכיב אותה גם אם לראשה יקראו גדעון סער ולא נתניהו. כנראה שזה בדיוק התסריט ממנו חשש ראש הממשלה, כשרצה לסנדל את מפלגתו בקביעה שרק 'ראש מפלגה' יוכל להרכיב ממשלה.
